זיכרון דמותה של יונה וולך בקולנוע ובטלוויזיה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יונה וולך נחשבת לאחת מן היוצרות הקאנוניות בתרבות הישראלית. מאז שפרצה לתודעה הציבורית במהלך שנות השישים עם פרסום שיריה הראשונים זכתה דמותה להתעניינות רבה והכרה שהתבטאה בהופעות עיתונאיות וטלוויזיוניות, כתיבה אקדמית וביוגרפית, הלחנה של שיריה, הצגת תערוכות על בסיס יצירתה, ערבי מחווה ועוד. וולך נחשבה לדמות חריגה ושוברת מוסכמות, אשר בלטה מול החברה הישראלית השמרנית של ימיה, בין היתר ביחסה למגדר ומיניות, דת ועוד. בזכות צורת כתיבתה ונושאי העיסוק הייחודיים של שירתה, וכן בזכות הופעותיה הפומביות והראיונות שערכה ושעוררו שערוריות, נוצר עניין רב סביב דמותה עוד בימי חייה, טרם מותה המוקדם בגיל 41.

עם השנים, התקבע זיכרונה הציבורי של יונה כמי ששינתה את השירה העברית, ודמותה קיבלה מעמד של מיתוס בתרבות הישראלית. לאחרונה, כמעט כשלושה עשורים לאחר מותה, נעשו תוך זמן קצר שלוש יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות חדשות העוסקות בדמותה ובחייה: סרטו של יאיר קדר, 7 הסלילים של יונה וולך (2012), סרטו של ניר בגרמן, יונה (2014) ופרק מתוך סדרת הטלוויזיה של חגי לוי, המקוללים (2014). במאמר זה, ארצה לבחון ולהשוות את אופן ייצוג זיכרון דמותה של יונה כפי שהוא עולה דרך כל אחת מהיצירות הללו, אשר נבדלות בסגנונן הקולנועי ובשימושן בטכניקות של תיעוד ובדיון.

האוטוביוגרפיה התיעודית: 7 הסלילים של יונה וולך

7 הסלילים של יונה וולך מתבסס על הקלטות מתוך ראיון שערכה הלית ישורון עם יונה זמן קצר לפני מותה, אשר התגלו רק שנים רבות לאחר מכן. על פניו עושה הסרט שימוש בכל האלמנטים המוכרים לביוגרפיה תיעודית; הוא מציג את קאנון האמן וראיונות עם קרוביו, שמעידים מנקודת מבט אישית ומשלבים סיפורי רכילות תוך כדי פרשנות על יצירתו והשפעתו. יחד עם זאת, האופן בו משלב הסרט את קולה של יונה, מעניק ממד נוסף של התבוננות עצמית שחורג מן ההתבוננות הביוגרפית החיצונית. בקטע מתוך ההקלטות המופיע בפתיחתו של הסרט, נשמעת יונה אומרת "העבר שלי הוא חלק ממני. אני אחראית לביוגרפיה שלי ובדרך כלל אני מאד אוהבת להסתכל אחורה, להבין מה קרה. מה קרה, איך קרה, למה קרה". כפי שמעידה גם כותרת המשנה של הסרט, המגדירה אותו כ"אוטוביוגרפיה תיעודית", קולה של יונה אינו מופיע בו כעוד פרט ארכיונאי רגיל. דרך קולה, יונה בעצמה משמשת בסרט כמעין כותבת של הביוגרפיה הקולנועית שלה. הסרט משתמש בהקלטות שהתגלו על מנת להתוות נרטיבית את הביוגרפיה. נוצרת בו מסגרת שמבקשת לתחום את הזיכרון לא רק כמבט פרשני חיצוני על דמות היסטורית, אלא כעדות אישית המיוצגת באמצעות הסיפורים על אשפוזיה, על תהליך הכתיבה שלה, על תקופות שונות ואירועים מרכזיים בחייה, על מחלתה ותפיסות עולמה. ממד הייצוג העצמי מופיע גם בשילוב קטעי ראיונות נוספים שהעניקה לעיתונות, לרדיו ולטלוויזיה, וכן דרך תמונות וסרטי צילום ביתיים שלה.

אחד האלמנטים האוטוביוגרפיים המרכזיים בסרט בא לידי ביטוי בשילוב השירים שכתבה יונה. בראיון שנערך עם קדר לרגל צאתו של הסרט, הוא טען כי האופן בו בחר להציג את שיריה בצורה גרפית ובשימוש אילוסטרטיבי היווה ניסיון לחדש ולשבור את הצורה הקונבנציונלית של הביוגרפיה הדוקומנטרית. הטכניקה הייחודית ששילב קדר בסרט, ושמאז אומצה גם לסרטים נוספים אותם יצר על משוררים במסגרת סדרת סרטי "העבריים", כוללת הקראה של השירים בקולה של יונה ובקול קריינות נוסף, על רקע אילוסטרציות מצולמות ומונפשות וכן על רקע קטעי ארכיון, כאשר ההצגה הוויזואלית והפסקול משתנים בין השירים. נוסף לכך, שירתה של יונה עוטפת את היצירה באמצעות קטעי ארכיון מצולמים שלה מקריאה אותם, דרך ציטוט שיריה בידי המרואיינים ודרך מוזיקת רקע של שיריה המולחנים. לעיתים השירים מקבלים התייחסות ישירה ופרשנות מן הדוברים בסרט ולעיתים הם מופיעים כקטעי מעבר הממשיכים ישירות את דבריה מתוך הראיון. כך, הדגשת השירה בסרט אינה מופיעה באופן המקובל שמנסה להנציח את הכותב דרך קאנון יצירתו. בצורת שילוב ייחודית זו, הסרט הופך את השירים עצמם לעדות תיעודית ולחלק מהיצירה האוטוביוגרפית.

מתוך "7 הסלילים של יונה וולך"

לצד דבריה של יונה עצמה והשילוב של שיריה, הפרשנות בזמן-הווה של העדים מקשרת בין יצירתה לנסיבות חייה; קרוביה ומכריה של יונה המרואיינים בסרט מתארים אותה כמי שנתפסה כלפי חוץ כ"מכשפה" וכ"אישה משוגעת". בתיאור המרואיינים את החוויות העוצמתיות ותחושת הטירוף, הנבואיות, והפרנויה שאחזו בה, נוצר קשר בין שירתה ושיגעונה. זהו נרטיב של דמות שחיי הנפש הקיצוניים שלה ודמיונה העשיר פעלו ככוח המניע והמפרה של יצירתה; כפי שאומרת ישורון "אין אצלה הדבר הזה של יש דמיון ויש מציאות, אלא הכל מציאות. הכל מציאות ואז הכל ספרות, הכל שירה". יחד עם זאת, הסרט נמנע מהצגה מתרפקת של דמות האמנית הרומנטית. הוא מנסה לבחון את דמותה באופן ישיר ואנושי, לתאר את אופייה הרגיש, את טראומות הילדות שלה, את אשפוזיה והטיפול חסר האחריות שקיבלה ב- LSD וכן את מאבקה בסרטן בשנותיה האחרונות, ומדגיש את הסבל שחוותה בחייה.

הביוגרפיה העלילתית: יונה

אל מול היצירות האחרות, יונה שבוים על ידי ניר ברגמן, יוצר קולנוע עלילתי ופופולרי שסרטיו מאופיינים בסגנון רגיש ומנחם, הוא סרט שלא מצליח להביע ייצוג מעמיק לדמותה של יונה. באופיו המסחרי, יונה משתמש במיתוס סביב המשוררת על מנת להרכיב סיפור סוחף שמבוסס על קווים ביוגרפיים כלליים, אך גם משלב פרטים פיקטיביים. הוא יוצר רומנטיזציה סביב סיפורה ועושה שימוש נוסטלגי בחזרתו לשנות השישים, המודגשות דרך סגנון לא ריאליסטי, צילום בצבעים דהויים, והבלטת הלבוש והתפאורה האופייניים לתקופה. בנוסף לשילובם של דמויות מפורסמות בתרבות הישראלית, משמש הסרט כדיוקן תקופתי מלאכותי המחבר את הביוגרפיה של יונה להקשרים חברתיים ולאומיים. דרך חזרתו לעבר הוא מנסה להצביע על מקומה של יונה אל מול החברה הציונית בתוכה גדלה, דבר הניכר בפתיחתו בה נראית כילדה בכפר אונו בהלוויית אביה שנפל בקרבות מלחמת העצמאות, וכן על מקומה כמשוררת אישה מול החברה הספרותית הגברית והסגורה בתל אביב.

בעוד ש- 7 הסלילים, מבחינה כרונולוגית, מקיף את דמותה של יונה כמעט לאורך כל חייה, יונה מתמקד בשחזור עלילתי של תקופה קצרה מצעירותה. הוא מציג את תחילת דרכה כמשוררת וניסיונות השתלבותה בעולם הספרותי בשנות שישים וכן מתאר בפירוט את תקופת אשפוזה בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה. הנרטיב המתקבל מחלקו הראשון של הסרט, המתמקד במערכות היחסים שלה ובניסיונותיה לקבל הכרה מן הממסד הספרותי, מציג את דמותה של יונה כמי שמראשית דרכה ביקשה למרוד במקורות הסמכות, ברעיון הציוני ובמסורת הספרות והשירה העברית. היא גם מוצגת ככזו שהתנגדה לתפיסות החברתיות לגבי מיניות ומגדר, וכבעלת תפיסות חתרניות-לזמנה בנושאי דת ואמונה באלוהים.

בסרט מצטיירת דמותה של משוררת צעיריה פרובוקטיבית ומלאת אמביציה, שרוצה לקבל הכרה מטעם הממסד הספרותי ונאבקת למטרה זו עד כדי שגעון. בעוד ש- 7 הסלילים התמקד במניעיה הפנימיים של יונה, בצורך שלה לכתוב על מנת להגן על עצמה, אשר נבע מתחושות רדיפה וחשש מאשפוז בכפייה, יונה נותר עמום ושטוח בהצגת דמותה. מעבר להצגת רצונה להיות משוררת מפורסמת, מציב סרטו של ברגמן במרכזו נרטיב מוכר של סיפור עלייתה לגדולה. ביטוי לכך מופיע בדקות הסיום של הסרט, בהן מונטאז' של יונה בחייה הבוגרים מראה את ההכרה הציבורית שקיבלה בהצגת זכייתה בפרס, ראיונות תקשורתיים וסיבובי ההופעות. סיומו של הסרט בנוי באופן שמנסה ליצור תחושת קתרזיס (שאופיינית לסרטיו של ברגמן) ולסגור את נרטיב פריצתה של גיבורת התרבות, כפי שניכר בסיקוונס החותם אותו, בו נראית יונה עומדת על הבמה כמעין כוכבת רוק בזמן שברקע נשמע קול הקהל השר את שירה. בכתובית הסיום נכתב "מהיום שבו עזבה את המחלקה הסגורה לא חדלה יונה ולכתוב ולפרסם שירה והפכה עוד בחייה לאחת המשוררות הגדולות שידעה הארץ". כתובית זו משלימה את תחושת הנחמה שנוצרת עם סיום הסרט ומנכסת באופן לאומי את סיפורה האישי.

מתוך "יונה"

אם בתיאור שעלה ב- 7 הסלילים, ניסה הסרט להצביע על סבלה של יונה ועל הבעייתיות בטיפול שקיבלה ב- LSD, שגם אם השפיע על יצירתה גרם לה נזק, בחלקו של הסרט יונה העוסק בתקופות אשפוזה במוסד לחולי נפש הוא מתרפק על הצגת החזיונות וההתקפים הפסיכוטיים שלה. הקונפליקט המרכזי בחלק זה מתבטא במה שמתאר הרופא כבחירה של יונה בין חיים נורמליים לבין חיי שגעון וכתיבת שירה, דבר המייצג את הבעייתיות של הסרט, בכך שבמעשה השחזור העלילתי שלו הוא משתמש בדמותה ובסיפורה הביוגרפי אך מנסה להגדיר אותה דרך מספר קווים כלליים וקונפליקטים שטחיים. בסצנות המציגות את תודעתה של יונה, בהן היא רואה בין היתר את עצמה כילדה קטנה, נזכרת באביה ומדמיינת את ראשה נכרת, מתיימר הסרט להציג את חיי הנפש של המשוררת באופן ויזואלי על מנת לנסות להעמיק בטראומות הילדות שלה. כתוצאה מכך הוא אינו משמר את הקו הביוגרפי, העובדתי ואת העדות תיעודית אלא בונה דמות חדשה, המתבססת על דמות היסטורית דרך פרשנות יצירתית.

יונה לא יוצר משמעות לדמותה של יונה דרך מילותיה שלה. גם כאשר שיריה מופיעים בסרט, לרוב נדמה הדבר כמיועד לקרוץ לקהל ולהבליט את קאנון יצירתה תוך יצירת קשר פשטני לביוגרפיה. דוגמא לסוג של ייצוג כזה ניתן לראות בסצנה בה הרופא שואל אותה על זכרונה מאביה והיא עונה לו בציטוט מילות שיריה "דובה גריזילית". בקטעים רבים בסרט נראית יונה יושבת מול מכונת הכתיבה שלה, מקריאה שירים שכתבה לאנשים שונים ומכתיבה להם בעל פה שירים חדשים בעודה שוכבת באשפוז. ההצגה הזאת אמנם מאמצת במידה אלמנט בראייה של יונה את עצמה כאמנית הרומנטית המוחלטת, אשר מקדישה את כל חייה למען יצירתה, אך אינה תורמת להבנה עמוקה יותר של מניעיה. יחד עם הצגתו של הסרט את חיי המין, התקפי הזעם וניסיונות ההתאבדות של יונה, הוא מבנה דיוקן של חיים "קיצוניים" באופן שמשקף את האלמנט הרכילותי של הביוגרפיה וההסתכלות החיצונית על דמותה וסיפור חייה, אך הוא אינו בעל ערך מהותי בניסיון להבין את האדם שמעבר לייצוגים הסנסציוניים.

הייצוג הבדיוני – תיעודי: המקוללים

בסדרה המקוללים מפברק חגי לוי באמצעיים עלילתיים מפגשים "תיעודיים" שערך עם דמויות מפתח בתרבות הישראלית, אשר השפיעו עליו באופן אישי. השימוש הייחודי של הסדרה מתבטא בכך שהיא מתחזה מבחינה צורנית למעשה תיעוד. בכך, דרך זיוף, היא משתמשת באסתטיקה הארכיונאית שנתפסת ככזו שמייצגת את זיכרון הדמות באופן אותנטי, ומנצלת את טכניקת התיעוד לצורך הצגה ישירה וחושפנית של מושא התיעוד. בשל היותה סדרה שעד לפרק האפילוג החותם אותה אינה חושפת את היותה בדיונית, היא מעניינת לקריאה ככזו המהרהרת, דרך ייצוג רפלקסיבי, על מעמדו של הארכיון ושל המתעד, ובעיקר על האופן בו משמשת היצירה האודיו-ויזואלית כמייצגת זיכרון.

המשותף לדמויות אותן בוחר לוי להציג בסדרה הוא שכולן בעלות השקפת עולם ותפיסות שחרגו מהקונצנזוס, שהעיסוק במוות היה חלק מרכזי בחייהן ושמצאו את מותן בנסיבות טראגיות. הפרק השני בסדרה מציג את דמותה של יונה באמצעות קטעי תיעוד ש"צילם" הבמאי בצעירותו במצלמת סופר 8 ביתית. בנרטיב של הפרק, המפגש הראשון בין השניים מתרחש בתחילת שנות השבעים, במועדון יפואי אליו מגיע לוי כנער חובב שירה ונגלה בפעם הראשונה לדמותה של וולך. צורת הצילום החובבנית מעצימה את חווית התיעוד. עיוות התמונה, כך שתיראה כתצלום פילם ישן, מייצרת ארכיון פיקטיבי היוצר תחושת אותנטיות ואינטימיות עם מושא התיעוד. באותו מפגש ראשון עם יונה, היא מספרת לו על מפגשה עם אלוהים, על תפיסותיה בנוגע לדת וליהדות ועל הסיבות לכתיבת שירה, בעוד שהוא כמתעד-מתערב נותן לה לקרוא משיריו ולהעביר ביקורת עליהם.

"לעולם לא אהיה משורר אמיתי כמוה, שחי את השירה בלי גבולות, בלי פחד, מתוך אמונה טוטאלית", אומר לוי לאחר מפגשו הראשון עם יונה, באופן שמציג את הרעיון שבסיס הסדרה – יצירת מפגש ישיר עם המיתוס שקם לחיים כזיכרון פרטי של היוצר המעריץ. תחילה, במפגשיו של לוי מוצג תהליך פיקטיבי של גילוי הדמות. המתעד מגיע למושאי הצילום שלו לכאורה מבלי ששמע דבר עליהם קודם לכן ועובר התגלות שמקנה הילה לדמות המתועדת: "היא נראתה לי כמו נביאה, כמו מישהי שיודעת משהו שאף אחד אחר לא". לאחר מכן הוא מתקרב, באמצעות המצלמה, ומתחיל לשוחח איתם, מראיין ומעמת את גיבוריו באופן שמנסה לחקור אותם ולהבין את דמותם. דרך השימוש בחומרי הארכיון ש"מצא" הוא מייצר תיעוד מאולתר של דימויים וראיונות שטרם נראו, אשר מאפשרים לחשוף עוד צד בדימוי של האדם המוכר.

המפגש השני עם יונה מתרחש בשנות השמונים ואליו מגיע לוי כאשר יונה כבר הפכה לדמות מפורסמת. בדומה ל- 7 הסלילים, היא מדברת על ההכרה הציבורית כאמצעי הגנה ועל המניע שלה לכתיבה לצורך השגת תהילה שתקנה לה "הגנה מרחבית". בצילומיה לשער מגזין, כשלצדה גבר ערום לבוש תפילין, מודגש הדימוי הפרובוקטיבי של יונה וניסיונה ולחתור כנגד השמרנות הרווחת בישראל, בעוד שלוי מתאר זאת כפרובוקציה זולה של דמות שהעריץ בצעירותו וכעת חדלה לייצג בשבילו אמת. בדומה למפגש הראשון ולכל הפרק, לוי שם בפיה של יונה מילים שבמציאות נאמרו בראיונות אחרים ובהקשרים אחרים. כך, הוא יוצר מעין מציאות פיקטיבית שמבוססת על מציאות קיימת (צילומי השער אכן התקיימו, אך הוא לא היה נוכח בהם, וגם הדברים שאומרת יונה אכן נאמרו, אך לא באותה סיטואציה). בצורה זו, משלבת היצירה בין העדות התיעודית למעשה הפרשנות של היוצר, המנצל לא רק את האסתטיקה התיעודית לכדי יצירת תחושת אותנטיות, אלא גם את המהות של התיעוד כמייצג אמת.

בהמשך הפרק עוברים המפגשים לתיעוד אישי אף יותר: הם מתרחשים בביתה ובבית החולים, ומתעדים את שנות חייה האחרונות בזמן מאבקה במחלת הסרטן. בראיונותיו, לוי מנסה לחקור את הדחף והמניעים שמאחורי כתיבתה של יונה. היא מדברת על השירה כאמנות שתפקידה לפתור בעיות למי שכותבת אותה או קורא אותה, ומעידה כי החלה לכתוב כדי לחקור את הסבל האנושי. היא מספרת לו על אמונתה המוקדמת בחיים לפי המסורת של האמן המתייסר של המאה ה-19, המתמסר באופן טוטאלי לאמנות שלו. לוי אף מעמת את הדמות הפיקטיבית של יונה עם יחסה למוות, אותו היא מגדירה כ״תקלה מצערת״, ומספרת על השינוי שחל בתפיסתה המוקדמת בקידוש הסבל והמוות אל מול אמונתה העכשווית בניצחון החיים כמעין הכאה על חטא.

מתוך "המקוללים" (פרק 2 – יונה וולך)

דבריה של יונה בפרק מתבססים על ראיונות ושיחות אותנטיות שלה, שהיוצר משתמש בהם ביצירת הדיאלוגים הפיקטיבים שלו. בשל כך, וכן בזכות המשחק של נטע שפיגלמן המגלמת את דמותה באופן שמחקה אותה בדיוק כמעט מושלם, מטשטשת היצירה את היותה בדיונית. מעבר לגילום הדמות עצמה, הדבר מתבטא גם בסגנון הקולנועי של הפרק; לצידם של המפגשים הפיקטיביים, הוא משחזר גם קטעי ארכיון מוכרים של יונה, כמו הופעתה עם חברי להקת האלבום "בציר טוב" המבוסס על שיריה – קטע המופיע גם כקטע ארכיון מתועד ב-7 הסלילים ובשחזור נוסף ביונה. בהמקוללים, אופן שחזור ההופעה כה דומה למקור עד שצפייה בו מטשטשת את ההבנה האם מדובר בשחזור או בקטע הארכיון עצמו.

כמו כן, האופן בו השחזור נדמה כתיעוד מובנה גם מבחינה טקסטואלית, ומתבטא ביחסים בין יונה לבין המתעד. אם בתחילת הפרק יונה מתגוננת מפני נוכחות המצלמה, עם התקדמותו נוצר תיעוד אינטימי יותר שמוציא ממנה תגובות רגשיות אל מול המתעד. כך, יחד עם דמותה של יונה, מי שנמצא במרכז היצירה הוא חגי לוי עצמו. לצד התיעוד המתערב הוא משתמש בקול קריינות שנותן פרשנות לאירועים המתועדים ולמחשבותיו לגביהם. בטכניקה זו, הוא מפיק מבט רפלקסיבי על כוחו של המתעד ויכולתו לעצב את האופן בו נתפס מושא התיעוד שלו.

ביצירת התיעוד, שחלק מן הצופים בסדרה וודאי אינם מודעים להיותו מזויף, ושמראה את יונה באופן האינטימי ביותר – בשעותיה האחרונות בבית החולים, מטפלת בגינתה, יושבת יחד עם בן זוגה וכו׳, מתאפשר לסדרה ליצור את המפגש הישיר ביותר עם יונה עצמה, זו שקיימת מעבר לייצוג התקשורתי, למיתוס "יונה וולך" וליצירה שלה. הדבר מתבטא גם בסצנת הסיום של הפרק, המציגה תמונות ארכיון אמיתיות מהלווייתה.

כמו הסרט יונה, גם המקוללים משלבת פרטים בדיוניים, אך בהיותה סדרה שבנויה סביב המתעד שלה, היא חושפת כי כל יצירה קולנועית וטלוויזיונית מייצגת את מעשה הפרשנות האישי של יוצריה. בטכניקה הייחודית שלה ובשילוב של תיעוד ובדיון, המקוללים מדגימה כיצד הבניית הזיכרון מתאפשרת גם ביצירת מציאות פיקטיבית, כאשר היא מבוססת על עובדות ביוגרפיות ובייחוד על הטקסטים של הדמות ההיסטורית, באופן שנועד לשמור על ייצוג מהימן ביותר תוך שימוש במילותיה האמיתיות של הדמות. כפי שאומר לוי בפרק האפילוג, בו הוא חושף את מעשה הזיוף ומדגים את הדמיון בין קטעי הארכיון המקוריים לקטעים מוסרטים בסדרה – "אני לא יכול לעלות על דעתי להמציא מילים ליונה וולך".

ניתן לראות כי שלושת היצירות מציגות את דמותה של יונה כמי שראתה עצמה כבעלת בשורה, כמעין נביאה ששואפת לקבל הכרה בכישרונה אך שהעבירה את חייה בתקופות של סבל ושגעון. הן מראות כיצד בכתיבתה, המייצגת את הנפש האינדיבידואלית ועוסקת במיניות ובמוות, שינתה את השירה העברית שהתבססה על האתוסים הקולקטיבים. הייצוג שלה מופיע בהן במישור הפרטי – בתיעודה יחד עם בן זוגה בביתה בהמקוללים, בילדותה והתבגרותה בבית אמה בכפר אונו ביונה, או בתיאורי זיכרונות קרוביה ב7 הסלילים, וכן גם בייצוגה הציבורי הבא לידי ביטוי בתיעוד ושחזור הופעותיה הפומביות והתקשורתית.

כל יצירה המציגה סיפור היסטורי מבצעת פרשנות אחרת לאותו סיפור ולדמות ההיסטורית, וביצירות אותן בחנתי ההבדל המרכזי מתבטא באופן הייצוג הקולנועי. בעוד שיונה, כתוצר קולנועי מסחרי הנשען על מבנה Biopic מסורתי, מהווה ייצוג לזיכרון הציבורי ולאופן שבו היא נתפסת כמיתוס, 7 הסלילים משתמש במבנה התיעודי הביוגרפי באופן יצירתי ששובר את תבנית הייצוג המוכרת (שמטרתה לחשוף את דמותו של האמן לקהל). מולם, המקוללים מהווה יצירה חריגה מבחינת הסגנון הקולנועי, שנעה בגבולות שבין בדיון ותיעוד ומשתמשת בטכניקה פסאודו-תיעודית ובשחזור עלילתי המדמה קטעי ארכיון, על מנת ליצור פרשנות דרך זיכרונו האישי של היוצר לדמותה של יונה, אך גם כזו שמבוססת על דבריה ועל עובדות ביוגרפיות.

בין אם בהתבוננות עצמית רפלקסיבית או בבחינה היסטורית וביוגרפית הנעה בין נקודות מבט שונות, משלבת בין קטעי ארכיון לקטעים מומצאים ובין מעשי תיעוד לפרשנות יצירתית – היצירות אינן מערערות על כשרונה, השפעתה וגדולתה של יונה. כל אחת בנפרד משקפת זיכרון פרשני מסוים: אוטוביוגרפי, היסטורי או קולקטיבי, באופן שמחייה מחדש את העיסוק במיתוס סביב יונה וולך ומשמר את מעמדה הציבורי כאחת מן הדמויות החשובות ביותר בתרבות הישראלית.

 

מאמרים נוספים