בזכות השיכחה: זהות, פילוסופיה והטלת ספק ב"ממנטו"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

לאונרד, גיבור הסרט ממנטו (כריסטופר נולאן, 2000), חדור מטרה לנקום באדם שרצח את אשתו, אירוע טראומטי שבו גם הוא עצמו הותקף ואיבד את הזיכרון: הוא לא יכול ליצור זיכרונות חדשים ולמעשה מנותק מתחושת זמן. גם עלילת הסרט עצמו מסופרת בפרגמנטים לא כרונולוגיים, שמדמים עבור הצופים את חוסר הזיכרון של לאונרד את האירועים הקודמים בסיפור.  כמו משחק חשיבה פילוסופי, הסרט מעוצב בעצם סביב השאלה "האם אני יודע מי אני?", שכן הבעיה של לאונרד מערערת על הזהות שלו ואכן, כבר באחת הסצנות הראשונות שמוצגות לאונרד מואשם, "אתה לא יודע מי אתה". בכל זאת, לאונרד בטוח לאורך הסרט שהוא יודע על עצמו הכל: הוא משתמש בתמונות פולארויד של הסובבים אותו ובקעקועים של מסרים לעצמו על גופו כתחליפים קבועים ליכולת שאבדה לו ליצור זכרונות בעצמו.

האם לאונרד (ואנחנו) באמת יודע מי הוא (ואנחנו)? כדי לענות על השאלה הזו נצטרך לבחון מהי ידיעה ולהעמיק ביחסים שבינה ובין זיכרון וזהות. בדומה למהלך הספקני של רנה דקארט, ממנטו מייצר בעצמו מהלך ספקני שבוחן את נדרש להגדרת זהות ואישיות; ובסופו מוצא וודאות יחידה אשר מחייבת שכחה של כל השאר – בניגוד לוודאות אצל דקארט אשר משמשת אבן פינה לבניין ידע חדש.

התקדמות לאחור כהטלת ספק

העלילה של ממנטו מוצגת באופן לא כרונולוגי, כאשר חלקה המרכזי מתגולל בקפיצות לאחור, כך שהצופים כמו נזרקים לכל סצנה משום מקום (ומשום זמן), כבולים לצורת הידיעה חסרת הזיכרון של לאונרד. לעומת סרט בעל מבנה קלאסי, בו אקספוזיציה דוגמטית מספקת לצופה את המידע הדרוש להבנת העלילה כבר בתחילתה, ממנטו חושף דווקא את העתיד ומציף בכל קפיצת זמן שאלות על העבר ועל הסיבות שהביאו לו (כהיפוך של קליף-האנגר קולנועי). לכן, הטוויסטים הרבים שמספקות הסצנות אינם משפיעים על ההתרחשות העתידית, אלא רק על הידיעה וההבנה של הצופה אותה. בכל טוויסט שכזה, מה שמשתנה היא ההבנה הקודמת של האירועים, חוויה מבלבלת שמעלה את השאלה "כיצד ניתן לדעת משהו בוודאות?". כך, ממנטו מחייב את הצופה לפקפק תמידית במסקנותיו, בשיפוטיו על הדמויות ובידע שלו על המתרחש, ולמעשה מעמיד שוב ושוב למבחן את פעולת ההבנה עצמה.

התפקיד של זמן בפעולת הידיעה מומחש כבר בשוט הפתיחה. יד אוחזת בתצלום פולארויד של גופה מדממת. היד מנופפת בתמונה – פעולה שמיועדת לזרז את הפיתוח, להפיק תמונה ברורה מן המידע (האור) שפגע בסרט הצילום – אך להפתעת הצופים, ההיפך מתרחש: הסצנה מתגוללת בהילוך אחורי והתמונה דוהה עד שנעלמת. רגע זה מרמז למשמעות הסרט כולו: הצילום מבטא אקט של צפייה במציאות ושימור נקודת המבט של המתבונן בה בזמן מסוים. כהמשכו, תהליך הפיתוח משול לפיענוח המידע, להבנתו ולפרשנות. ובהתאם, כל מה שהצופה יודע על לאונרד ועל המציאות מתמוסס במהלך הסרט, כשלאונרד (בהילוך אחורי) "מגלה" שתמונת המציאות שבה הוא האמין מוטלת בספק.

ארגון הזמן לאחור (בו ארוגים קווי זמן נוספים) מייצר תנועה לוגית המטילה ספק בהנחות הקיימות שוב ושוב וחותרת אל הסיבות שבבסיס השיפוטים הרשומים על תמונות הפולרואיד ועל גופו של לאונרד. מהלך זה מזכיר את המהלך הספקני אותו ערך הפילוסוף דקארט בהגיון הראשון. דקארט מספר כי נוכח לדעת שבצעירתו קיבל באופן דוגמטי כמה דעות כוזבות כאמתיות, ואלה היוו הנחות יסוד רעועות לידע שנבנה עליהן. לכן, עליו להטיל ספק בכל הידע שלו ולהימנע מלהאמין במה שאינו ודאי. לאחר המהלך הספקני של דקארט, שבו ערער על כל הידע המבוסס על החושים וגם על הידע המתמטי, דקארט בוחן מה נותר ודאי. מסקנתו במילים פשוטות, שעומדת בבסיס הסובייקט המודרני, היא שאני קיים בודאות כל עוד אני חושב, כלומר כל שנותר מה"אני" הוא "דבר חושב" בלבד: "אני חושב, אני קיים".

בממנטו, מחשבותיו של לאונרד אמנם נשמעות בוויס-אובר, אך אבדן הזיכרון שלו מותיר את הקיום שלו פרגמנטרי. כפי שעולה בסרט, השיכחה מערערת על הידע שלאונרד צובר ועל עצם הגדרת "אני" קוהרנטי, שיש לו זהות, ל"לאונרד" שייוותר בסוף המהלך הספקני שלו. האם לאונרד בזמן נתון הוא אותו לאונרד בזמן אחר אם ביניהם נקטעה מחשבתו ונמחקה מהזיכרון (או אם הצופה בסרט קפץ בזמן לאחור)? על פי לאונרד, מה שומר את הזהות של אדם קוהרנטית בזמן?

קריטריונים לזהות בזמן: גוף/מח וזיכרון

Image result for memento tattoos
הקעקועים של לאונרד.

אחד הקריטריונים שנוסחו לקוהרנטיות של זהות אדם בזמן הוא בעלות על אותו הגוף או המוח במשך הזמן. ללאונרד גוף אחד, ועל עובדה זו מתבססת מערכת הקעקועים הצובעים את גופו ורושמים עליו מידע והנחיות. אך ההתמקדות של הסרט בניסיונות של לאונרד לדעת ולזכור, ואבדן הזיכרון כתוצאה מפגיעה גופנית במח, ממקמת את קריטריון הגוף בפינה שולית ו"רדודה" של הגדרת הזהות.

בנוסף, הסיפור שלאונרד נוהג לספר על סמי ג'נקיס מאתגר כניסוי-חשיבה את תפישת הזהות הפיזית: סמי נכשל בבחינה של ידע שאמור "להירשם בגוף" ולעקוף את הזיכרון לטווח הקצר, לכן קבעו שהמוגבלות שלו היא מנטלית בלבד. אשתו של סמי מדגימה את תפישת הזהות הגופנית: היא סיפרה ללאונרד שאילו הפגיעה הייתה פיזית, היא הייתה יכולה להתאבל על "סמי הישן" ולהתחיל לאהוב את החדש, אך כיוון שהפגיעה מנטלית (כלומר, גופו לא נפגע) עליה לנסות ו"להחזיר" אותו. אך הסרט מראה שדבקות באמונה זו מביאה למותה, כשהיא בוחנת את הזיכרון של סמי עם הזרקות האינסולין שלה, והוא מזריק לה עוד ועוד. באמצעות הסיפור של סמי, ממנטו מעיד על כישלונו הפרקטי של הקריטריון הגופני להגדרת זהות קוהרנטית.

לעומת זאת, קריטריון הזיכרון מבוסס על הרעיון לפיו זהות פירושה האפשרות לזכור חוויות עבר. לפי קריטריון זה (שנסמך על הפילוסוף ג'ון לוק), זהותו של אדם מאופיינת בהתפשטות לאחור של תודעתו אל חוויות עבר, דרך זיכרון. קל להבחין בדמיון שבין זהות המבוססת על זיכרון מתמשך ובין נרטיב קולנועי ליניארי שבו ההווה ממשיך את העבר. מצד אחד, העלילה הלא-ליניארית של ממנטו מוחקת את ה"זיכרון" הזה, אך מצד שני, עיצוב הסרט כחשיפה הדרגתית של העבר יוצר תהליך של "היזכרות" עבור הצופה ועבור לאונרד. האם קריטריון זה מתאים להגדיר את זהותו של לאונרד?

לאורך ממנטו, לאונרד חוזר ואומר שהזיכרון שלו מלפני התקיפה קיים ולכן הוא יודע הכל על עצמו. הסרט תומך בכך באמצעות הבזקי זיכרונות מעבודתו כסוכן ביטוח ומחייו עם אשתו המראים את אהבתו אליה. לעומת זאת, היעדר הזיכרון לטווח הקצר מייצר פערים, "בורות" בהתפשטות התודעה לאחור. פערים כאלה מחוררים את קריטריון הזיכרון. לכאורה, לאונרד מתגבר על הקושי הזה באמצעות שיעבוד חייו להרגלים (שמטרתם ללמד את הגוף מתוך חזרה) ומייצר תחליפים לזיכרון בדמות הקעקועים ומערכת התצלומים. אלא שבמהלך הסרט, נחשף כי תחליפי הזיכרון של לאונרד אמינים פחות משהוא חושב. למשל, פעמיים בסרט לאונרד עוקב ישירות אחר פתקים שנכתבו עבורו על ידי אחרים, נטלי וטדי, שמנצלים אותו למטרות אינטרסנטיות אישיות. פעמים אחרות המידע בפתקים מוטעה, כמו הקביעה המוחלטת שנטלי תעזור לו. כלומר, למרות שלאונרד סובר כי זיכרונות הם מתעתעים ומתייחס לתחליפי הזיכרון הכתובים כעובדות, ההתפתחות ההפוכה של הנרטיב מגלה שהתחליפים הכתובים כוזבים לא פחות ולכן אינם ממלאים את הפערים.

סמי ג'נקינס.

רק הזמן ירפא

בנוסף, פערי הזמן המשמעותיים שמרכיבים את הסרט מייצרים פערי "זיכרון" גם עבור הצופה: כל קפיצת זמן לאחור בעלילה הראשית מתחילה מאמצע של התרחשות, ללא ידיעה מה הביא אליה, ללא היסטוריה; במשך כמחצית הסרט לא ברורים יחסי הזמן בין העלילה הראשית והסצנות בשחור-לבן; ומשך הזמן בין התרחשות הסרט והתקיפה של אשתו של לאונרד נותר לא ידוע. באחת הסצנות, כשנטלי שכובה לצדו ושעונה עליו, משמעות הניתוק מהזמן מכה בלאונרד והוא שואל, "How am I supposed to heal, if I can't feel time?". כלומר, באופן טרגי ואירוני, הזיכרון מוצג לא רק כתנאי לזהות קוהרנטית, אלא הוא נחוץ כדי להירפא מהחוסר בזיכרון עצמו. לכן, אובדן הזיכרון לא רק מנתק את לאונרד מעברו אלא גם מונע ממנו עתיד. כיצד יכולה להתכונן כך זהות?

סוף הסרט שומט לחלוטין את הקרקע תחת קריטריון הזיכרון כהגדרת זהות ללאונרד. למעשה, כל מסע הנקמה של לאונרד מבוסס על זיכרון מוטעה: הנקמה של לאונרד מבוססת על הזיכרון שלו את רצח אשתו, התקיפה הטראומתית בה נחבל בראשו ואיבד את הזיכרון אך בסוף הסרט מתברר כי אשתו שרדה את התקיפה ולאונרד הרג אותה בזריקות אינסולין (שאותה זכר בטעות כמקרה של סמי ג'נקיס). טדי מספר ללאונרד שהוא כבר נקם בתוקף האמתי, ומגבה את סיפורו בתמונה ישנה של לאונרד. גרסה זו נושאת בחובה תחושת אשם נוראית, שכן היא מאלצת את לאונרד להזדהות עם תפקיד התוקף שהרג את אשתו ולא הקורבן. את האשמה הוא מתעל ופורק בטשטוש הזהויות בינו ובין סמי. כך, לפי טדי, לאונרד מרמה את עצמו כדי להישאר שמח. לטענתו, כולם עושים את זה.

בשלב זה בסרט תם המהלך הספקני. היפוך סדר העלילה שיבש את הלוגיקה של סיבה ותוצאה (עבור לאונרד שתיהן אינן מתקיימות ממילא), והניסיון לסדר את העולם כשל גם הוא כשפעם אחר פעם מסקנותינו הופרכו והוכחו ככוזבים. אפילו העבר האלטרנטיבי שמספק טדי מוטל בספק. ללא אפשרות להכריע, נקודה זו עשויה הייתה להוות מבוי סתום שמשמעותו היא שללא זיכרון אין אפשרות לדעת, אין ודאות ואין זהות.

בזכות השכחה

אבל, כמו שהספקנות משמשת את דקארט רק כמתודה למציאת וודאות, גם הצופה בממנטו מצפה להגיע לוודאות בסופו של הסרט, שאחריו לא תהיה סצנה נוספת שתוכל לשנות את ההבנה של קודמותיה. לאונרד אכן נותר עם ודאות יחידה שממנה יבנה את זהותו בדרך חדשה: בסיום הסרט לאונרד נכנס לרכב, וקולו נשמע בווייס אובר: "I'm not a killer. I'm just someone who wanted to make things right". לעומת דקארט, הודאות הברורה ומובחנת של לאונרד קשורה בתוכן אישיותו: הוא אינו מסוגל להטיל ספק בתחושת הצדק שלו, אפילו אם היא מנוגדת לזיכרון העבר שלו. קביעה שכזו מקורה בזווית הסובייקטיבית שלו (המשתקפת בסרט במבנהו ההפוך ובהחסרה מהצופים של המידע המערער מוסרית ומעורר החרדה).

לאור המידע החדש, הסרט בעצם מציע ניסוי-חשיבה שבו הזיכרון עצמו מאיים על האישיות, וקריטריון הזיכרון מאיים על הזהות. על פי הסרט, לאונרד חייב לשכוח על מנת לשמר את זהותו כאדם טוב. הודאות של לאונרד היא מוסרית והיא משמשת אבן היסוד להגדרת אישיותו וזהותו. לכן, הקריטריון שהסרט מספק לקוהרנטיות של זהות בזמן הוא "המשכיות פסיכולוגית": "ירושה" של מאפיינים מנטליים-פסיכולוגיים מגוונים שיכולים להיות תכונות אופי, אמונות, שאיפות, רגשות, ולא בהכרח זיכרונות. השאיפה לנקמה היא הפעולה שמתקפת את חפותו של לאונרד, לכן הוא הונה את עצמו באמצעות שכחה ולכן הוא בוחר שוב להונות את עצמו בייצור פאזל של ראיות שיוביל אותו להאשים את טדי.

לסיכום, ממנטו מספק מהלך ספקני פילוסופי קולנועי שבוחן את מושג הידיעה ומאתגר הגדרות שונות של זהות – גוף, זיכרון, והמשכיות פסיכולוגית. דרך מגוון ניסויי-חשיבה, הסרט מתייחס לקונפליקטים שבהגדרות אלה ולבסוף מכיר דווקא בזהות המנוגדת לידיעה ולזיכרון, כזו שתלויה בתכונות אופי, בתחושת מוסר וצדק ובשכחה. הוא עושה זאת בדרכים קולנועיות במהותן: כמו הילוך אחורי ועריכה לא-ליניארית, דרמטיזציה שנצמדת לנקודת מבט סובייקטיבית וגם משחק מטשטש מוסרית בקונבצניות של הז'אנר פילם נואר שבו לא העמקתי הפעם. לאור כל זאת, את השאלה של לאונרד כיצד אפשר להחלים ללא תחושת זמן, כדאי לנסח מחדש – כיצד אפשר בכלל להחלים בלי לשכוח?


תודה רבה לשי בידרמן ולנועה נעמן שהקורסים שלהם היו בסיס לחיבור זה.

 

ביבליורפיה

דקארט, ר. הגיונות : על הפילוסופיה הראשונית. תרגום: י. אור. ירושלים: מאגנס, 2001. עמ' 28-99.

Biderman, S. (2008). Recalling the Self: Personal Identity in Total Recall. The Philosophy of Science Fiction Film. S. M. Sanders. Lexington, Kentucky, The University Press of Kentucky: 39-54.

Elsaesser, T.(2009) "The Mind-Game Film". Puzzle Films: Complex Storytelling in Contemporary Cinema. W. Buckland. Chichester, West Sussex, U.K., Wiley-Blackwell: 13-41.

מאמרים נוספים