מילים נרדפות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

מירי רגב חתמה על הרבה הצהרות תמוהות לאורך השנים, אבל בבואה להגיב על זכייתו של "מילים נרדפות" בפרס דב הזהב של פסטיבל ברלין היא התעלתה על עצמה. "זו עדות נוספת להצלחת הקולנוע הישראלי", מכריזה הודעת התגובה, אך מיד מורידה עם ההבהרה ש"איש מאנשי המשרד לא צפה בסרט ואין לנו את הידיעה האם הוא מעלה סוגיות שיש בהם כדי לפגוע במדינת ישראל, סמליה וערכיה". שרת התרבות (אוטוטו לשעבר) הקפידה לאורך הקדנציה שלה לקרוא סרטים באמצעות כלי אחד ויחיד – ניתוח ייצוגים, וגם זאת באופן מוגבל, שכן היא מקבלת בהבנה רק ייצוג אחד, ממש ממש ספציפי, של אותו עניין – מדינת ישראל.

התגובה הזו היא רגע מושלם של הפיכת הסאבטקסט לטקסט, והיא מגוחכת במיוחד כשמדביקים אותה לסרט ששום ייצוג בו איננו פשוט או ברור. אם כותרת הביקורת עליו ב-Ynet הכריזה שהוא "הכי ישראלי שיש", ב"מחברות הקולנוע" המיתולוגי אמרו שהוא "מרסק את גזירת הזהויות, מרסק את כל נקודות הגבול בהן אמורים להציג את הפספורטים. זה אלקטרון חופשי שמסרב להזדהות" (כאן ניתן לקרוא מאמרו של סטפן דלורם על הסרט מתוך "מחברות הקולנוע", שתורגם לעברית בבלוג "סינמסקופ" של יאיר רוה). גם אם נציגי משרד התרבות היו צופים בסרט  בפסטיבל ברלין, קשה להאמין שהם היו יכולים למצוא תשובה מובהקת לשאלה האם הוא פוגע לכאורה במדינה, בסמליה ובערכיה.

באופן שטחי ומקוצר, "מילים נרדפות" הוא סרט על צעיר שעוזב את ישראל לצרפת אחרי השירות הצבאי. הוא נחוש לא לחזור לישראל לעולם. הוא מכנה את המדינה בשמות גנאי מגוונים ומסרב לדבר עברית אפילו עם הקולגות הישראלים שלו. הוא מנסה להיעלם כליל בתוך זהות צרפתית מדומיינת. מצד שני, הוא מוצא עבודה בשגרירות הישראלית בצרפת. הבריחה והביקורת שלו על ישראל מוצגת כפנטזיה ילדותית ושטחית, וכביטוי לסערה פנימית שגורמת לו לפגוע בכל מי שמנסה להתקרב אליו. מצד שלישי, גם הזהות הלאומית הצרפתית לא מוצגת בסרט ככליל השלמות, להפך – עד סוף הסרט יואב מתעורר מהחלום הצרפתי ומתכונן לעזוב את "מולדתו" החדשה, אולי כדי לחזור לישראל ואולי – סביר יותר – בדרך ליעד אחר.

"מילים נרדפות" הוא מקרה נדיר של עיסוק בירידה מהארץ בקולנוע הישראלי, שמעדיף לדבר על עלייה אל ישראל. יש בעצם ההתייחסות לנושא פוטנציאל פרובוקטיבי מנקודת מבט ישראלית, ולפיד לא נרתע מלממש אותו. גיבור הסרט יואב הוא דמות יצרית בצורה מהפנטת ומושכת, ולא רק בעיני הצופים. הצרפתים שבסרט נמשכים אליו מיד, מרותקים מהזרות המוזרה שלו, מהזעם שלו כלפי המדינה שעזב. בתוך כך, אי-אפשר להפריד את חווית ההגירה של יואב מהאלטרנטיבה הישראלית שהוא השאיר מאחור, מציאות של קיום ספוג באלימות וברגשות אשם. המשיכה אל יואב הופכת לאובססיה פרוורטית כשאמן צרפתי מבקש ממנו להתפשט, לגעת בעצמו ולצעוק בעברית, השפה שהוא, כזכור, מחרים. תוכן המילים לא משנה לאמן, הוא רק רוצה לשמוע את הצליל העברי. מאוחר יותר הוא ירצה להלביש את יואב בבגדי גנרל מוגזמים מכוסים במדליות ולהפגיש אותו עם צעירה פלשתינית, אך את היצירה/פורנו הזה יואב כבר לא מוכן לספק.

כמו כל צעיר טיפוסי אחרי צבא, יואב מתחיל את הסרט בשיטוט במדינה זרה עם מוצ'ילה ענק. בלילה הוא לן בבית אירופאי גדול וריק, שם הוא נשדד ונותר קפוא ועירום כאילו נשלף מתוך ציור ניאו-קלאסי. כך מוצאים אותו השכנים הנאים אמיל וקרולין, שלוקחים אותו להפשיר בדירתם המרווחת. הם זוג, אבל ביחסם זה לזה הם מזכירים יותר אח ואחות, והם נהנים מחיי נוחות שקנה הון שלא הם הרוויחו. כל מה שחסר במצב כזה הוא זר מסתורי שיהפוך אותם לשלישייה עם מתח מיני ורומנטי, כמיטב המסורת הצרפתית.

אמיל מצייד מחדש את יואב ובורא אותו כאיש רוח צרפתי מהורהר, משוטט משולל מטרה אמיתית מלבד ההרהור והשוטטות. הצרפתית של יואב שבורה וחלקית, ונראה שהוא בונה עליה שתגאל אותו מהמחשבות הישראליות שלו ותיתן לו משמעות חדשה עם צליל מעניין ואחר. הוא ממלמל לעצמו רצף לכאורה אקראי של מילים בצרפתית, שלפעמים מקבל משמעות ספק מקרית.  יואב אולי לבוש יפה אבל הוא חיי דלות, וכמעט מזניח את עצמו – הדירה ששכר קטנה ועלובה והוא אוכל מדי יום ארוחה פשוטה ממצרכים זולים בסופר המקומי. אם השפה לא תעשה את ההבדל, אז אולי רוטב העגבניות הזול יעניק לו מורשת חדשה, אותנטית ומקומית דרך הקיבה. יואב רוצה להיות צרפתי, אבל לא צרפתי כמו אמיל. אבל זה בסדר, שכן גם אמיל לא רוצה להיות אמיל. הוא בכלל רוצה להיות מישהו כמו יואב – אדם עם עומק רגשי והיסטוריה מורכבת, מלוכלכת. כשיואב מציע לאמיל, בעל השאיפות הספרותיות, לכתוב את סיפוריו כאילו היו שלו, אמיל מודה שכבר עשה זאת.

העבר הצבאי של יואב נחשף רק לרגעים ונשאר ברובו מרומז. הוא כנראה היה חייל פאקינג מדהים, כי כל ישראלי בצרפת או צרפתי יהודי שפוגש בו מעריץ אותו. אחד מהם, איש ביטחון ישראלי ששהותו בצרפת נדמית כגלות יותר מאשר כהגירה מרצון, הוא כמו תמונת מראה ליואב. השוני ביניהם כה גדול שאפשר לחשוד שהוא לא קיים באמת, אלא פרי דימיונו של יואב שמדביק גוף אנושי לכל מה שהוא מדחיק. הוא בז לבחורות הצרפתיות על שאינן יפות מספיק ואז מנסה להתחיל איתן בעילגות איומה, מספר לכל מי שרוצה לשמוע שהוא מישראל וצורח על נוסעים במטרו את "התקווה". הזהות הישראלית שלו היא חלק כל כך בלתי נפרד ממנו שהיא הופכת לדבר היחיד שיש לו להציע, בלי המיסתורין המפתה של יואב. הוא גם נראה הרבה פחות אירופי ממנו. כמוהו, גם הקולגות האחרים של יואב הם בריונים שיודעים רק כוח וגזענות, שאלימותם אמונתם.

אך הישראליות היא רק חלק מהסיפור, וככל שיואב מעמיק אל תוך החברה הצרפתית המבט הביקורתי עובר אליה. לאחר שאמיל מעודד את קרולין ויואב להתחתן כדי שיוכל לקבל אזרחות, יואב נשלח לשיעורי הכנה להתאזרחות לצד מהגרים אחרים ממדינות שונות, שנדרשים לדקלם ערכים צרפתיים ולשיר את לה מרסייז, ההמנון הצרפתי והאלים הקורא ל"אהבה קדושה למולדת". כשגם הפנטזיה האירופית שלו מוכתמת בדם ולאומנות, יואב מאבד את מעט הקשר שנשאר לו עם העולם. הוא חוזר להיות זר ומוזר, איש אבוד בלי מקום, שרוצה בצרפתים ובצרפתיות הרבה פחות משהם רוצים בו.

יואב לא הגיע לצרפת כדי לשרוד. הוא לא נמלט ממדינה ענייה או ממלחמה מסוכנת. הוא יכול היה להשתלב בחברה הצרפתית אם באמת היה רוצה בכך, אבל הדחייה שלו מכל סממן לאומני מרחיקה אותו גם מהארץ שנראתה לו נאורה וטהורה. האחרים תופסים אותו כפרא אציל, אבל הוא עצמו יודע כנראה שהוא מהגר מהסוג הפריווילגי, מעין תייר שמשחק בעוני ובזרות כדי לברוח מהמקום שפעם אולי הרגיש שייך אליו. ישראלי שממש רוצה שהסרט יגיד לו שכל היורדים הם נפולת של נמושות יכול לקרוא אותו גם כך – הגיבור הפנים שצרפת היא לא תחליף אמיתי לישראל, אז אולי ישראל היא בעצם הגאולה שהוא צריך.

בפועל, הסיום לא מרגיש מלא אפשרויות אלא אפל וסוגר – יואב רוצה להיות לא ישראלי יותר משהוא רוצה להיות צרפתי, ושוקע בחלום על קיום אנומלי של זרות מוחלטת. הוא רוצה זהות חסרת שורשים שאין לה סיפורים לספר כי אין לה היסטוריה ואין לה ממש עתיד, רק הווה. וגם אם אפשרות כזו באמת קיימת, לא בטוח שזו צורת קיום שתרצו לאחל למישהו.

מאמרים נוספים