רווק פלוס ילד בורחים מאבהות (ועוד כמה דברים)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

He’s not expressing himself – He’s expressing you

(ויל פרימן לפיונה ברואר)

המשפט היפה הזה נאמר לקראת סיום הסרט, רווק פלוס ילד (About a Boy, 2002) ברגע קריטי מאוד בחיי בן ה-12 מרקוס ברואר: מרקוס עומד להרוס את חייו במעין "התאבדות חברתית", הוא עומד לשיר שיר רומנטי על במה למען אמו הסובלת מדיכאון כי הוא מאמין שהשיר יגרום לה לאושר, הוא עומד לבצע אותו מול קהל בית הספר שלו, צמא הדם.

ויל פרימן (יו גראנט), שנקלע כמעט בשוגג לתוך חייו של מרקוס, אומר את המשפט לאמא של מרקוס, פיונה, היפית צמחונית מעופפת מעט, בעת שהם דוהרים במהירות ברכב הספורט של ויל ברחובות לונדון, על מנת להגיע לבית הספר בזמן ולעצור את האסון. תוך כדי נסיעה, על ויל עדיין לשכנע את אמו הביולוגית של מרקוס – שלו אין קשר דם איתה או קשר רומנטי והוא אפילו לא מחבב אותה במיוחד – את הבעיתיות עם מה שמרקוס עומד לבצע.

המשפט שוויל אומר מעיד שהוא מבין את שורש הבעיה בין מרקוס לאמא שלו. למה ואיך,רווק מזדקן, שלא מסוגל לנהל מערכת יחסים של יותר מחודשיים, שלא מצליח להחזיק אף עבודה ליותר מיום אחד (כי זה יהרוס את סדר היום העמוס שלו שכולל: קריאה באמבטיה, משחק ביליארד כאימון ספורטיבי, ישיבה במסעדות וקניית דיסקים ומגזינים) – למה הוא מבין יותר טוב מאמו מה נכון לילד הזה?

הסרט About a Boy (מעכשיו אקרא לו בשמו הלועזי, שם שמאפשר את דו-המשמעות כלפי מי הילד בסיפור) זכה להערכה בזמנו, אך לטעמי ההתייחסות אליו הייתה כקומדיה נבונה ותו לא, ובעיקר נפעמו המבקרים (באופן מוצדק) מההופעה של יו גראנט. האחים וייץ האמריקאים, שהתפרסמו עם הקומדיה אמריקאן פאי, ביימו את הסרט ומאמצים בקלות את הטון והאנדרסטייטמנט הבריטים. אני מבקש להביט על הסרט פעם נוספת, כסרט שמתחת לנימה הקלילה שלו מציע חלופה למבנה המשפחתי המסורתי. הסרט בוחן בעין רעננה יחסי מבוגרים וילדים ובתוכם גם את האפשרות של ריפוי טראומה של דמות שלא נראית ברת גאולה כי הוא מצליח לזהות שבתוך השטחיות והסרבנות של הגיבור "לשחק את המשחק", מסתתרים כאב ועומק שכמעט לא נגלים במהלך הסרט.

You’ve always had that wrong, I really am this shallow

(ויל פרימן)

בחינת הנתונים הראשונים של ויל מעידה מעט מאוד לטובתו: ויל הוא בן 38 (גילו הועלה מ-36 בספר שעליו הסרט מבוסס, על מנת להדגיש שהוא "רגע לפני" איבוד היכולת לעשות שינוי בחייו), הוא מעולם לא היה במערכת יחסים מתמשכת עם אישה והוא מעולם לא עבד בעבודה קבועה. מה שמאפשר את בטלנותו, היא הכנסה קבועה מתמלוגים שהוא מקבל על שיר כריסמס שאביו כתב בשנות ה-50 והיה ללהיט. הסידור הזה, שנראה כבדיחה, הפך להיות משקולת עצומה על חייו של ויל. וכפי שהוא מעיד על עצמו כשהוא מסרב לבקשתה של ידידה טורדנית להיות הסנדק של בתה – הוא "באמת כזה שטחי" ואין לו את העומקים הנדרשים למחויבות כזאת. ויל מתעקש שהוא באמת כזה, ושטוב לו כך.

מה שהוא לא מסרב לו – הוא דייט שקריסטין (הידידה הטורדנית) מסדרת לו. הדייט מתחיל עם מידע שמעורר אצלו חרדה עצומה – האישה שהוא יוצא איתה היא אם לילד! הנטיה הראשונה שלו, כמו שמעיד הוויס אובר – היא להפוך את השולחן במסעדה ולהימלט. אך לצאת עם אם חד-הורית מתגלה אצלו כברכה, הוא מגלה (הכל על פי אם חד הורית אחת) שהן סוערות במיטה, מעריכות כל השקעה שלו, קל לסיים איתן את הקשר ובעיקר הוא מגלה שביחס לבעלים שנטשו אותן הוא פתאום "ויל הטוב". בעיה חדשה מתעוררת, איפה מוצאים אמהות חד הוריות? (עידן טרום הטינדר (: )

ויל מוצא אותן ב "spat" שזה: single parents alone together. ויל ממציא לעצמו ילד (נד, בן שנתיים, שיער שטני ועיניים כחולות) ומאמין שהוא בדרך לעולם של אמהות חד-הוריות סקסיות. זוהי ההחלטה שתניע את העלילה, ותביא למפגש עם מרקוס, הבן של אחת האמהות האלו. יש להדגיש – אחת מהאמהות שהוא לא מעוניין בהן.

האם האסטרטגיה החדשה של ויל מעידה שהוא באמת לא מעוניין בילדים והוא רק חושב על סקס,או שהוא הדחיק את הרצון כה עמוק? אם הוא באמת רק מעוניין בסקס, מדוע הרתיעה הראשונית, הכה חזקה, מאישה עם ילדים? האם זה הפחד הקמאי של גברים רבים, מלטפל ב"גוזלים" של גבר אחר? פגיעה באגו? בדחף לשכפל את עצמך?

אולי אפשר לומר שהדחף ההפוך של ויל הוא כה חזק – לא להתרבות – שבאופן מעוות זה דוחף אותו למקום הנכון – בדרך עקיפה, לקשר עם ילד, אימוץ של הילד הזה. אני אפילו אבהיר עוז ואומר, שייתכן שמה שנראים כמאפיינים של אנוכיות – חוסר רצון/נכונות להביא ילד ועוד לפני זה להיכנס ליחסים – יכולים להתפרש דווקא כמעשים של הקרבה והתחשבות, מפני שויל סבל כאב רב כילד והוא חרד מלגרום סבל לילד נוסף שהוא לא הוא.

I think we beat the rap there, mate

(ויל פרימן למרקוס, אחרי שניצלו מאישום של רצח ברווז)

הפעם הראשונה שמרקוס (ניקולאס הולט), הילד האומלל, מחייך בלב מלא ונראה נהנה בסרט היא לאחר שויל מצליח להתנער מהפקח האימתני של הפארק, שמאשים את מרקוס ברצח ברווז (הוא השליך עליו את הלחם שאמא שלו הכינה – לחם בריא, אורגני, טבעוני, מאד לא טעים ומאד כבד). ויל מתנער מהפקח עם סיפור מקושקש, ובעצם כמו ילד – משקר לדמות הסמכותית. השקר של ויל משעשע למדי ברגע זה, כי הוא שוכח שהוא אמור להיות עכשיו בדמות "ויל הטוב", אבל "מתפלק" לו שקר, ניתן לראות בזאת ראיה לכך שהוא אדם טוב ביסודו, כי הוא לא באמת יודע לשקר כמו שצריך. הדייט של ויל (אחת מהאמהות החד-הוריות) לא נראית משועשעת מההתנהלות של ויל, אך מרקוס כן. ייתכן שבאותו רגע מרקוס מחליט "לאמץ" את ויל, אם כי עוד לא ברור באיזו קונסטלציה, האם כאב? כחבר? כבן זוג לאמו?

על מרקוס יש עול כבד. אביו (מופיע בסצנה אחת שמראה שהוא חדל אישים מגוחך) איננו רלוונטי. אמו סובלת מדכאונות, בוכה בבוקר, ובהמשך תנסה להתאבד. היא מחנכת אותו בסגנון "רוחני" (צמחונות, בגדים מחומרים טבעיים, עשה זאת בעצמך, ואיסור על הליכה למקדונלד) מה שהופך אותו לחריג ולמוזר בבית הספר הלונדוני אליו הוא הולך (זו לא תל אביב הטבעונית). מרוב שאמו מחנכת אותו למחשבה עצמאית – הוא חושב בדיוק כמוה, וגרוע מכך – שר כמוה, בזמן השיעורים, מבלי שהוא שם לב.

מרקוס ואמא שלו, אומרת לו שאוהבת אותו מול תלמידי בית הספר – מתכון לצרות.
מרקוס בעת שיחה עם ה"חנונים" של השכבה – אפילו הם לא רוצים בחברתו – הוא מוזר מדי. מרקוס לבוש בגדי צמר, לעומת מעילי הניילון, ותספורת לא טובה – די ברור שאמו סיפרה אותו – נגיעה מאד חכמה בעיצוב הדמות.

מרקוס איננו פחדן ואיננו פאסיבי – הוא מחליט לסדר לאמא שלו את ויל כדייט, ובהמשך עוקב אחריו ומגלה שהוא שיקר לגבי ילד משלו. מרקוס סוחט את ויל לביקורים קבועים לאחר בית הספר, (שהוא מעדיף על חזרה הביתה לאמו הדכאונית) ,אך די מהר ויל מגלה שהוא נהנה מחברתו של מרקוס ובעצם נהנה מחברה קבועה כלשהיא.

בתחילה קל לפסול את ויל כאגואיסט חסר תקנה, אך מסתתרים מאחורי הפאסון וההימנעות מקשר, פחדים עמוקים מלשחזר ילדות פגועה. לעומת זאת, דווקא ההישארות שלו כילד נצחי והקשר העמוק שיש לו אל הילד שבתוכו, יכולים להפוך אותו לאב מוצלח. מרתק שמרקוס בוחר להגיע אליו ולא הוא אל מרקוס – דבר שמחודד בסרט, לעומת הספר. בספר ויל כבר מתלבט ברצון לעשות טוב למשפחה האומללה הזאת כאשר הוא מקבל טלפון ממרקוס. הסרט תיקן בחכמה רבה את הנקודה הזאת (ועוד דברים רבים) – כך שמרקוס "נופל" עליו, פשוט מופיע יום אחד על סף ביתו.

באחד הרגעים היפים בסרט מרקוס וויל מדברים על הקשיים עם הוריהם. לוויל יש יכולת לדבר עם ילד בגובה העיניים וניכר גם שהוא באמת מקשיב לו. בהמשך הוא גם ילמד ממנו את החשיבות של אמת בקשרים. היכולת ללמוד מילדים היא יכולת מאד חשובה, כל מורה טוב יספר לכם כמה הוא לומד מהתלמידים שלו. מרגע שויל נהיה מעורב במעט, הוא איננו יכול לחזור אחורה.

יש רמז ליכולת הזאת של ויל בסצנה מוקדמת מאד בסרט: ויל מתחיל ללמוד אפילו מהילד הדמיוני שהמציא, כמעט על השנייה הראשונה שהוא מדבר עליו, כאשר הוא מספר ב-spat איך הילד שלו דואג לו ו-"teaches me the ways of the world". כלומר, המסע לילד אמיתי (גם אם הוא לא ביולוגית שלך) מתחיל בילד דמיוני.

Once you open the door to one person, anyone can come in

(ויל פרימן)

אחד הלוקיישנים המרכזיים של הסרט הוא הדירה של ויל ושווה להתעכב על העיצוב שלה:הדירה היא "דירת רווקים" – מעין מכונה יעילה שנועדה לזיונים. מודרנית. יפה. סקסית עם מכשירים חשמליים חדשניים, מראה נוצץ. אך במבט נוסף צצים אלמנטים נוספים: הדירה קלסטרופובית, התריסים מוגפים. זאת לעומת הדירה של מרקוס ואמו, גם היא בקומת קרקע – וניתן להציץ לתוכה מבחוץ ולראות את הרחוב מבפנים – דבר המתרחש מספר פעמים בסרט. העיצוב המודרני מכיל אלמנט של לבנים חשופות שיוצר תחושה קשה, עקרה. הכלא של ויל הוא כלא מאד נח: טלוויזיה בכבלים, אינטרנט, מכונת קפה.

תריסים מוגפים (מצד שמאל) קירות חשופים במרכז, הילד מכניס צבעים חומים וחמים לחייו.

האלמנט המרתק ביותר, אולי, בעיצוב הדירה הוא דלת הכניסה. עד כמה שהדירה היא כלא, הבחירה של ויל לגור בדירת קרקע ולא בפנטהאוז משאירה אותו בגובה הרחוב ודלת הדירה נמצאת ממש על הרחוב. דלת הכניסה יוצרת גבול דק ככל האפשר בין החוץ והפנים. ברגע שפותחים אותה – נמצאים בתוך הבית. המיקום של הדלת מעיד שוויל משתוקק שיכנסו בדלת, שידפקו עליה. הדלת חומה, חמה, אור השמש נופל עליה, מזמינה, הפעמון המודרני – ממש עושה חשק ללחוץ עליו. מרקוס בן ה-12, ש"נופל" יום אחד על ויל, איננו מקשיב ל"לא" המגומגם של ויל, אלא פשוט נכנס לביתו.

הקירות מכוסי הדיסקים, התקליטים והספרים, הם קירות כלא.

ויל הוא אמנם סוג של אצולה מודרנית. הבחירה בגרנט מביאה את הניחוח הזה, וניכר גם שהוא בא ממעמד חברתי שונה מפיונה (טוני קולט האוסטרלית) ומרקוס. הספרייה שלו מזכירה את הספריות שאצילים היו מתהדרים בהם, ספריות עצומות שמגיעות עד לגבהים, גם הספרייה של ויל מגיעה עד לגובה כפול. אפילו יש סולם ספרייה מודרני שספריות האצילים היו מתהדרות בהם. כמו האצילים האלו, גם ויל לא עושה כלום. יש לו את כל הזמן שבעולם, אך ויל "מנצלו" לקרוא מגזינים, וצופה בתכניות ריקניות בטלוויזיה (זינה מלכת הג'ונגל, חידונים ועוד) לאורך כל הסרט הספרייה עומדת שומם – מלבד ברגע המשבר שלו שהוא ניגש ומוציא את השיר של אביו.

Look who’s coming round the bend…..It’s Santa's Super Sleigh

(אבא של ויל)

חשיבות המוסיקה בסרט גדולה ביותר, הרבה יותר מששמים לב בצפייה (ובהאזנה) ראשונה. אותו שיר קיטשי שאביו של ויל כתב, ומאפשר דרך התמלוגים את אורח חייו הנוכחי של ויל, הוא גם זה שמסרס אותו ואיננו מאפשר לו לעשות כרצונו. בכסף שאבא של ויל השאיר לו, הוא מנע ממנו את הצורך לצאת לעבוד ולהגשים את עצמו.

השיר Santa's Super Sleigh נשמע 6 פעמים במהלך הסרט. בכל פעם, התגובה של ויל צינית, מרחיקה, עד שלבסוף אין לו את הכוחות להרחיק את השיר ממנו. הוא שם את השיר בעצמו במערכת השמע וקורס לרצפה.

ישנה פעם אחת נוספת, חשובה מאד, שהשיר מופיע בסרט, אך הוא לא נשמע: כאשר ויל מצטרף לראשונה לארוחת כריסמס בביתו של מרקוס, לראשונה מזה שנים שבהן הוא נוהג "להחרים" את החג, כנראה מאז שהיה ברשות עצמו. זו הפעם הראשונה שהוא נהנה מהחג. במקביל בוויס אובר, הוא מספר שאמו הייתה מכריחה אותו לשיר את Santa's Super Sleigh מול חבורה של דודים וקרובי משפחה שיכורים קלות על מנת להתנקם באביו.

השימוש הנצלני ביכולת המוזיקלית שלו, נשארה בו כטראומה. ויל סובל מחרדת קהל ובוחר להשתתק. ניכר שבעברו הוא רצה לעסוק במוזיקה אך הטראומה הזאת עצרה אותו. כאשר מרקוס שואל את ויל על אביו, הוא משיב לו שהוא סבל כל חייו מהצלחת השיר. אותו שיר קיטשי על אידיליה משפחתית של כריסמס, רודף את האב וגם את הבן. מרומז גם שהאב התדרדר לאלכוהוליזם (בתמונה היחידה שהוא מופיע בסרט, כהזיה של ויל, הוא נראה קונה בקבוק ויסקי) ושויל הולך בדרכו, כשהוא בוחר לבלות את החגים בשתייה והתמסטלות.

בנוסף מרקוס שואל את ויל אם גם הוא רצה לכתוב מוסיקה, ויל עונה לאחר פאוזה קצרה "לא" והדרך בה יו גרנט טוען את ה"לא" המינימליסטי הזה במשמעות נוספת, שמסתירה את הכאב העצום של הדמות, היא מופת של עבודת שחקן (כמו כל ההופעה שלו בסרט הזה – שהיה לסרט מפתח בהתפתחות שלו כשחקן מוערך וחשוב – פירות העבודה הזאת מניבים תפקידים מרשימים בימים אלו בשיתוף הפעולה שלו עם סטפן פרירס).

עיצוב הדירה משמעותי גם בנקודה הזאת. כפי שהוזכר, למשל, הקירות בדירתו מכוסים בתקליטים ובדיסקים, ופוסטר גדול של jazz בולט במרכז החדר. אלה מעידים על רצון לעסוק במוזיקה מעברו, אך ויל ממשיך ומכחיש את סיבת המצאות הגיטרה בדירה, היא שם רק בשביל להראות "cool". הסרט יציע פתרון חכם לטראומה הזאת בסצנת הסיום, אליה אגיע בהמשך.

הבעייתיות של מרקוס וגם של אמא שלו שמזמרים לעצמם בחוסר וודאות, מלווה את הסרט מראשיתו: כאשר מרקוס ופיונה מנסים לשכנע את ויל המזועזע להצטרף אליהם לשירה נטולת מודעות של השיר killing me softly בביתם כבר בביקור הראשון של ויל שם. מרקוס שומע את רוברטה פלאנק (בסרט), ואת ג'וני מיטשל (בספר) ודומיהם. הוא שומע את המוסיקה שאמו מכתיבה לו.

גם בחיים, אנחנו קודם שומעים ואוהבים את המוזיקה של הורינו ששמענו בבית, ובאיזשהו שלב, באינטגרציה עם ילדים אחרים ונוער, אנו מושפעים מדברים אחרים וגם מפתחים טעם משלנו. מוזיקה מאד חשובה לבני נוער (מרקוס הוא לפני בגרות מינית). כשבני נוער מציגים את עצמם, הם פעמים רבות אומרים את שמם ואת המוזיקה שהם אוהבים. מרד נעורים זה דבר חשוב. חייב להתרחש הרגע בו ההורה לא מבין את המוזיקה שהילד שומע.

בסרט, ויל הוא שפותח את מרקוס למוזיקה אחרת, כאשר הוא נותן למרקוס כמתנת כריסטמס דיסק ראפ – מוזיקה עכשווית "קולית" (בספר המעבר של מרקוס הוא מג'וני מיטשל לקורט קוביין) – ונגן cd עם אוזניות. ויל מכוון את המוסיקה פנימה. מרקוס הולך בבית הספר, מזמזם לעצמו, והפעם זה מוביל לחיבור עם "המורדים" עם הכי "קולים" של בית הספר. למשל, אילי, פנקיסטית-לייט, בעלת שיער קוצים עומד, מסקרה שחורה, תיק בולדוג ודגל אנגלייה – מזכירה את הסקס פיסטולס. מרקוס פתאום נראה באור חדש בבית הספר, עד לסיום בו מרקוס יסוג, נסיגה זמנית, לשיר של אמו, הוא הופך לחלק מה”מקובלים”

ניתן לראות בהכוונה של ויל את המוסיקה פנימה, גם הכוונה של המיניות של מרקוס שעומדת לפרוץ – פנימה, ולמקום גברי, לעומת הילדים שמתעמרים במרקוס כאשר הוא שר מכנים אותו "מדונה" ו"בריטני", רק בשמות זמרות.

קיימות גם רמיזות לכך שיש בויל נשיות מוצנעת (וגם זה הופך אותו לאב מוצלח): הוא הגבר היחיד שמגיע ל-spat ואחד הדימויים המיוחדים, השנונים והבולטים בסרט הוא של ויל במספרה, מוקף נשים, ודמותו מתמזגת במראה עם השתקפות האישה שמסתפרת ממולו, יושבת רגל על רגל.

Killing me softly with his song

(רוברטה פלאנק, פיונה ברואר, מרקוס ברואר, ויל פרימן)

Killing Me Soflty זהו השיר שמרקוס בוחר לשיר למען אמו. כבר כשמנהל בית הספר מכריז על כך הילדים פורצים בצחוק. השיר שקדם לו, שיר ראפ שנקרא "murder for life" של חבורת ילדים מחופשים לראפרים שקראו לעצמם "the death penalty crew", מדגיש את הפער בין דרישות הקהל לשיר של מרקוס.

ויל מספיק להגיע בזמן ומנסה לשכנע את מרקוס שזו לא הדרך לעזור לאמו, שכל אדם אחראי על האושר של עצמו. מרקוס איננו משתכנע, עולה לבמה, ויל מנסה לעקוב אחריו אך הוילון נפתח. ויל, שסוחב טראומה של הופעה מול קהל, נרתע לאחור, איננו מסוגל לעצור את מרקוס. ההופעה של מרקוס היא סיוט שמתממש. מרקוס מתחיל את ההופעה בהצהרה ש"השיר הוא בשביל אמא שלי", הילדים צוחקים, וכאשר הוא מתחיל לשיר בשבריריות חסרת ביטחון זה כבר הופך ללינץ' של שריקות בוז נוראיות.

מרקוס על הבמה, כמו בשיר שהוא שר Embarrassed by the crowd, לבד, איננו מסוגל להניע את הטמבורין שבידו.

גילוי הרגש שבשיר הזה, איננו נכון לסיטואציה שהוא נמצא בה. וזה מה שהוא לא למד מאמו. שליטה והתאמה, הקהל (בנות ובנים) מזהה את החולשה ונהנה לטרוף אותו. האם הקהל צודק? כרגע נראה שלא.

רגע לפני שמרקוס בורח מהבמה, עם טראומה לכל חייו, אולי, נשמעת נגינת גיטרה חשמלית וויל מגיח מהצד, חושש, אך מבין שאין ברירה. ויל מצטרף למרקוס, ומציל אותו מהאסון, הביצוע המשותף שלהם הופך לסביר, והקהל צמא הדם נרגע מעט. לאחר שהם מבצעים בית ופזמון, הם עוצרים, הקהל מוחא כפיים במעט יותר מנימוס. האסון נמנע.

אך הסצינה לא נגמרת כאן, והמעשה הבא של ויל הוא בעיניי מעשה הרואי. לא פחות. ויל מסרב לעצור, וממשיך לשיר את בתי השיר, לבדו, הוא עוצם עיניים, שר לעצמו, ועתה הקהל שורק בוז לוויל, ואנו הצופים גם שותפים לתחושת הקהל – הוא מגוחך! לא רק הקהל צוחק – אלא גם מרקוס.

ניתן לראות את המעשה של ויל כמעשה של חוסר מודעות, מישהו ששוכח את עצמו ורוצה את אהבת הקהל הלא נכון, אך הסיבה שאני רואה בזה כמעשה הרואי היא לא כי ויל מתמודד עם פחד הבמה שלו ועלה להציל את מרקוס, אלא כיוון שבמעשה זה ויל מוותר על הילדות שלו. הוא בוחר להתבזות (גם אם הוא עושה את זה בתת-מודע) ובכך מוחק את ההתבזות של מרקוס בהתבזות גדולה יותר – שלו עצמו. המעשה שלו מרמז גם על פתח לעתיד מקצועי חדש (אמו של מרקוס היא מרפאה במוסיקה, למה לא גם ויל?) ומאפשר את חזרתה של רייצ'ל, שויל התאהב בה, לחייו – משהיא רואה אותו על הבמה נותן מעצמו משהו.

חשוב לציין שהסצנה הזאת לחלוטין לא קיימת בספר, והיא אחד השיפורים החשובים שביצעו האחים וייץ ופיטר הדג'ס. זו סצנה שמחברת בצורה הרמטית את נושאי הסרט – התבגרות נכונה ותרפיה – ומרימה את כל הסרט במספר רמות מעל הספר החביב לקריאה של ניק הורנבי. זוהי סצנת ריפוי, מפני שויל מגלה שמה שהיה אסון כשהיינו צעירים – ניתן להתמודד איתו כשאנו מבוגרים ובעלי כוחות – גם שיצחקו עלינו מול קהל שלם.

ויל חרד ממה יחשבו עליו, ולעומתו למרקוס באמת לא חשוב מה חושבים סביבו. היכולת להכיר את עצמך ואת השוני מאחרים ולהיות שלם היא תכונה שמבוגר בריא צריך לפתח, ובמידה מסוימת מרקוס הוא המבוגר וויל הילד. אך בגיל של מרקוס הוא עוד צריך מעטפת הגנה – ברגע הזה, ויל מספק אותה ומקריב את הקוליות שלו, את המעטפת של עצמו, בשביל מרקוס. מה שיוביל לסדר בתמונה האחרונה של הסרט, מבוגרים וילדים יתפשו את מקומם מחדש.

I don’t think couples are the future

(מרקוס ברואר)

תמונת הסיום של ארוחת החג בביתו של ויל היא מעניינת במיוחד כיוון שבניגוד למצופה מסרט הוליוודי, אין בה אף רמז לתא משפחתי מסורתי. הנוכחים שם הם ויל, פיונה ומרקוס (אביו של מרקוס שהופיע בארוחת הכריסמס הקודמת נעדר), רייצ'ל (חברתו של ויל) והבן שלה (שגם אביו נעדר), חברה של מרקוס מבית הספר (ללא הורים), ונסיון שידוך שויל הביא לפיונה. התא המשפחתי המסורתי היחיד שהופיע במהלך הסרט של קריסטין ידידתו הטורדנית של ויל, בעלה ושני ילדיהם, נעלם אי שם באמצע הסרט. אין לו מקום שם. מרקוס נראה שונה, צעיר יותר, כאילו השיל מעליו את עול הבגרות ומצא סוף כל סוף את מקומו כילד (אני תוהה אם הסצינה הזאת צולמה ראשונה).ויל לא השתנה לחלוטין, הוא עדיין מעיר הערות ציניות, מחזיק בירה בידו, ומקלל כשהפולשים החדשים לביתו נוגעים במכונת האספרסו היוקרתית. הוא מכריז שהוא עדיין אי – אך מתרצה ואומר שהוא חלק משרשרת של איים. יש חן בכך שהסרט לא מציג "מהפך" מוחלט. בגיל 40 לא באמת משנים את האופי, אך את המשוכה הקשה ביותר ויל עבר – הוא פתח את הדלת – לילד אחד.

הסרט איננו יצירת מופת, אך הוא מסוג הסרטים שהתבונה, העושר והנגישות שלהם מעניקים לצופה ללא סוף.

מרקוס בבגדים של ילד "רגיל" (ג'ינס, טריינינג, תספורת אופנתית לא של אמא) ואפילו מבקר את ויל על המראה שלו.
ארוחת החג, ללא אף תא משפחתי מסורתי, כמו שמשתקפת מבעד לאקווריום, חדי העין יבחינו שאת הכרישונים באקווריום של תחילת הסרט, החליפו דגיגונים רבים, ואפילו יש מקום ל"מזחלת הקסם של סנטה" – בגרות מאופיינת בהכלה של ההורים.

מאמרים נוספים