לילה טוב, בונזו: אבא מאמץ קוף

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

בסרט Bedtime for Bonzo משנת 1951 יש פשוט הכל: דרמה, אקשן, קומדיה, פשע, מסתורין, שימפנזה בתלבושת קאובוי שרוכב על תלת אופן, רומנטיקה, בגידות, תככים ומזימות, מדע, ביקורת חברתית והנשיא ה-40 של ארצות הברית – רונלד רייגן. הסרט הוא ללא ספק יצירת מופת ואחד מהסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים. במרכז הסרט ישנם קונפליקטים דרמטיים משמעותיים ביותר שרלוונטיים יותר מתמיד כיום – סביבה מול תורשה, פסיכולוגיה מול גנטיקה, אהבה מול מחויבות ואדם מול קוף. הסרט מביט במשוואות אלה ובוחן את תפקיד האב באופן המנוגד בצורה מובהקת להשקפה הפוליטית של רונלד רייגן, שכיהן כנשיא ארצות הברית במהלך שנות ה-80 ונחשב לאחד מהנשיאים השמרנים ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית. סרט ההמשך, Bonzo Goes to College, מרחיב את הדיון החברתי הנוגע למבנה המשפחה האמריקאית ומעלה מסרים אנטי-סקסיסטים.

כרזת הסרט "Bonzo Goes to College".

חתרנות בסרט: תורשה מול סביבה וקומוניזם

הסרט Bedtime for Bonzo עוסק בדמותו של פרופסור פיטר בויד (רונלד רייגן), המאורס לבתו של דיקן האוניברסיטה בו הוא מלמד. פיטר בויד הוא הגבר שכל אבא משנות ה-50 היה רוצה שבתו תתחתן איתו – הוא מרצה מוצלח לפסיכולוגיה ומבוסס כלכלית, אך יש בעיה אחת גדולה – אביו היה פושע ידוע לשמצה בשם "הפרופסור".  הדיקן, חמו לעתיד, שבמקרה הוא גם גנטיקן בהכשרתו, מתנגד מסיבה זו לאירוסיו של בויד עם בתו, בטענה שיש לבויד גנים של פושע וזה רק עניין של זמן עד שהוא יתדרדר לפשע כמו אביו. בויד הפסיכולוג טוען שאביו פשע בגלל הסביבה הענייה והבעייתית שבה הוא גדל ולא בגלל הגנים והנתונים איתם הוא נולד. בויד טוען שהסביבה היא מה שמעצבת את האדם ולא הגנטיקה,. כדי להוכיח את טענתו, בויד לוקח בחשאי מהאוניברסיטה לביתו את בונזו, קוף שימפנזה אינטליגנטי אך חצוף, ומנסה לגדל אותו כילד. מטרת הניסוי היא פשוטה: אם אפשר ללמד אפילו קוף את ההבדל בין טוב לרע (מה שאביו לעולם לא למד), הוא יוכל להוכיח שהסביבה היא זו שבאמת משפיעה ומעצבת את האדם. בויד רוצה שבונזו יגדל בסביבה הטובה ביותר בה ילד בשנות ה-50 יכול לגדול, לכן הוא שוכר אישה בשם ג'יין (דיאנה לין) שתתפקד כאמו של בונזו. העלילה כמובן מסתבכת בהמשך הסרט כשבונזו מסבך את בויד  וגונב שרשרת יוקרתית. והדיקן מגלה את מעשה הגניבה ומאמין שבויד גנב את השרשרת, מה שבעיניו מחזק את ההשערה שהוא פושע. בסופו של דבר, בונזו מחזיר את השרשרת (מה שמוכיח שהוא יודע להבדיל בין טוב לרע) ואילובויד עוזב את ארוסותו בשביל ג'יין והם נוסעים יחד עם בונזו אל עבר השקיעה הרומנטית.

במרכזו, הסרט בוחן את השפעת התורשה מול השפעת הסביבה, דיון עתיק ימים שמעסיק את האנושות עוד היום. בויד מנסה להוכיח שהסביבה היא זו שקובעת את אופי האדם, ולא התורשה. האם האדם (או במקרה הזה הקוף) נולד עם גורל ידוע מראש או שהוא נולד כטבולה ראסה (לוח חלק) הצובר מידע מסביבתו? הסרט מנסה לטעון שהאדם בהחלט נולד כטבולה ראסה (גישה המשויכת לפילוסוף ג'ון לוק), ושהוא לומד להבחין בין טוב לרע ומתחנך לפי הסביבה בה הוא גדל ולפי החוויות שהוא חווה בחייו. הסרט יוצא כנגד תפיסות מיושנות המאמינות שבני אדם מסוימים נולדים כיצורים עליונים ומוצלחים יותר מטבעם מאשר בני אדם אחרים.

“A lot of people think they are born better than others, I’m trying to prove it’s the way you are rise which counts. That even a monkey brought up in the right surroundings can learn the meaning of decency and honesty

דמותו של בויד מתוך הסרט

בסופו של דבר, בונזו הופך לאזרח מן השורה כאשר הוא מחזיר את השרשרת היוקרתית שגנב שגנב, לאחר שהוא הבין את השגיאה המוסרית במעשה שביצע. גדולת החתרנות שבסרט מתבררת אפילו יותר כשבוחנים את הסימבולים המופיעים בו. הסרט משתמש בדימויים עוצמתיים וחתרניים כדי להרחיב את אחד מרעיונותיו המרכזיים – חתירה כנגד הממסד האמריקני המדכא את השכבות המוחלשות כדי להמחיש את המאבק בין המעמדות. בזמן השוד שבונזו מבצע בחנות התכשיטים הקטנה (ובמהלכו גונב את השרשרת), הוא לבוש כקאובויי ורוכב על תלת אופן, כלומר לבוש כקאובויי שרוכב על סוסו, מה שניתן לפרש כסמל לחלום האמריקאי. הדימוי של הקוף כקאובוי, כמי שיצא מדיכוי לחיי פאר וכעת שודד עסקים קטנים לפרנסתו, מהווה ביטוי מובהק לחלום האמריקאי הדורסני ששודד ופוגע בעסקים קטנים. לעומת זאת, כשבונזו מחזיר את השרשרת חזרה למקומה, הוא לבוש באוברול ג'ינס, לבוש שמאפיין את מעמד הפועלים באמריקה. הסרט בעצם מעביר מסר קומוניסטי חתרני בצורה ברורה: המעמד העליון מנצל את החלום האמריקאי כדי לשדוד את העסקים הקטנים, ואילו מעמד הפועלים הוא היחידי שמסוגל להחזיר את הסדר על כנו. המסר שהסרט מעביר אמיץ במיוחד כשמתחשבים בפחד העצום שהיה מקומוניסטים באמריקה של שנות החמישים, והטלת הצנזורה הקשה על כל סרט המרמז על מסר קומוניסטי. ניתן לראות שיוצרי הסרט מצאו פתרון גאוני כדי להעביר את הביקורת החתרנית שלהם מתחת לרדאר תוך שימוש בדימויים של קופים.

השמרנות בנשיאותו של רונלד רייגן

Bedtime for Bonzo דוגל ברעיון שאף אחד לא נולד פושע או רשע, ושכל ילד זקוק לסביבה תומכת ואוהבת בכדי שיגדל להיות אזרח שומר חוק. רעיון זה בא בניגוד מוחלט לתפיסה הפוליטית של רונלד רייגן כנשיא, שנחשב אחד הנשיאים השמרנים ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב. רייגן היה תומך נלהב בקיצוץ שירותי הרווחה, הקטין את המס על עשירים, התנגד להעדפה מתקנת, סגר בתי חולים לחולי נפש והגביר את הענישה לפושעים. אם המדיניות שלו כנשיא לא נשמעת בוטה מספיק, בעת שהתמודד על תפקיד מושל קליפורניה, הבטיח "to send the welfare bums back to work". רייגן התנגד לכל מדיניות ממשלתית שמנסה לעזור לאינדיבידואלים שיצאו מסביבה מחוספסת ובעייתית ולהשתלב בחברה האמריקאית.

ככל הנראה רונלד רייגן לא אימץ את מוסר ההשכל החתרני העולה מהסרט בו כיכב  (וצפה רק ב1984, לאחר כהונתו הראשונה). למרות זאת, ישנו מסר שמרני מובהק בסרט שהוא הפנים במדיניות שלו בצורה ברורה, חשיבות המשפחה הגרעינית המורכבת מגבר ואישה. למרות שרונלד רייגן היה הנשיא הגרוש הראשון, הוא הדגיש בקמפיין שלו את רעיון "הערכים המשפחתיים" שמאפיינים את המפלגה הרפובליקנית. Bedtime for Bonzo הוא כמובן סרט ליברלי בהשוואה לרוח השמרנית של שנות החמישים, אך טוהר המשפחה וערכי המשפחה דומיננטיים ביותר בעלילתו.

שמרנות בסרט ותסביך אדיפוס קופי

הסרט מעביר מסר ברור על המשפחה האידאלית: תפקיד האישה הוא להביא ילדים, לבשל, להקשיב להם ולטפל בהם ותפקיד האב הוא לעבוד, לפרנס ולהגן על המשפחה ולהשפיע על החברה. הדבר שג'יין רוצה יותר מכל דבר בסרט הוא להביא 10 ילדים לעולם, בעוד שהשאיפה של בויד היא לשנות את החברה על ידי הוכחת חשיבות השפעת הסביבה על הילד. הסרט כמובן מלא בתרחישים המשמשים כמראה מבדרת לזוגות השמרנים של שנות החמישים, למשל כשהבעל מתעכב בעבודה ולא מגיע לארוחת ערב שהאישה טרחה להכין, הוא מתנשא על האישה שלו מאחורי  גבה עם חברו הטוב. עוד דוגמא היא הסצנה בה הגבר נתפס על ידי ארוסתו כשהוא מגדל בסתר קוף עם אישה אחרת. הסרט מנסה להעביר את המסר שכל התרחישים הללו הם תסמינים שכיחים במערכת יחסים ממוצעת לאותם ימים, למרות שהם נתפסים כיום כשמרנים ביותר.

בנוסף, לאורך הסרט נוצרת מערכת יחסי אב-בן תחרותית בין בויד לבנו, כשהאחרון אף מפתח תסביך אדיפוס. בסצנה בה בויד מגיע לארוחת בוקר שג'יין בישלה (לפני שיוצא לעבודה ולפרנס את משפחתו), בונזו מתעצבן שהוא רואה את אביו ואמו מראים חיבה אחד לשנייה. בויד מגיב כפסיכולוג לבנו בכך שהוא אומר "An Oedipus complex already? I’ve only been his father for a week". ג'יין לעומת זאת, טוענת שבונזו רק רעב, ואם הוא יאכל את כל עיסת הבננות שלו הוא יגדל להיות גדול וחזק כמו אביו. הסצנה הזו מגיעה כשבויד מגיב בציניות למראה ג'יין המשחדת את בונזו עם פנקייקים, ובתגובה בונזו משליך את עיסת הבננות על פרצופו של בויד באגרסיביות. תסביך אדיפוס הוא חלק מהתיאוריה הפסיכואנליטית שפותחה על ידי זיגמונד פרויד, הטוענת שכל ילד חושק בסתר באמו ומקנא באביו. לפי תיאוריה זו, האב הוא המתחרה המיני של הילד על אמו, וכשהתחושות המיניות של הילד מציפות אותו הילד מפתח ייחולים למות האב ולהצלת אמו.

התא המשפחתי. מתוך "Bedtime for Bonzo".

ישנם רבדים נוספים של תסביך זה בסרט, כמו למשל בסיום הסצנה הנ"ל בה בויד וג'יין מחליטים לקורא אחד לשנייה "Papa" ו- "Mama" בצורה רומנטית ומינית כדי לאפשר לבונזו לגדול "בסביבה נורמלית". כמובן שאי אפשר לשכוח את הסוף השמח והרומנטי של הסרט, בו בויד מחליט לצטט את אביו של ג'יין כדי להרשים אותה, מה שגורם לה להתאהב בו לחלוטין.  סצנה זו מרמזת לצופה על כך שג'יין מאוהבת באביה, מצב זה מכונה בפי פרויד "תסביך אלקטרה", המהווה את המקבילה הנשית לתסביך אדיפוס.

בקריאה אינטרטקסטואלית ניתן לפרש כי שמה של דמות האם, ג'יין, מתקשר לדמותה של ג'יין פארקר ממיתוס טרזן, הלא היא האישה בה טרזן מתאהב. טרזן התחיל כסדרת ספרים והפך להיות דמות פופולארית בסרטים, כל כך פופולארית שנעשו עליה לא פחות מ48 סרטים. בניתנת השם ג'יין, שם של אישה שידועה בהתאהבות באנשי קופים פרועים, לאמו של הקוף, הסרט מדגיש לנו את המתח המיני והפסיכולוגי המודחק בין ג'יין לבונזו. כלומר, הסרט מחזק את האמירה שתסביך אדיפוס הוא הבסיס למשפחה השמרנית האידאלית שמוצגת בסרט.

בונזו הולך לאוניברסיטה ולומד על סקסיזם

העיסוק במשפחה השמרנית בשנות החמישים הורחב, הועמק והפך להיות הנושא המרכזי של סרט ההמשך – Bonzo Goes to College, שיצא בשנת 1952. בסרט זה רונלד רייגן כבר לא השתתף, מכיוון שהוא חשב שהעלילה מטופשת מדי. שם הסרט נתן את ההשראה לשם של השיר המפורסם של הראמונס, בשם Bonzo Goes to Bittburg. השיר נכתב בתגובה לביקורו של רונלד רייגן בבית קברות גרמני בביטבורג בו קבורים אנשי אס אס.

הסרט מוצג כסיפור המשך לסיפורו של בונזו למרות שאין בו שום קשר לעלילת הסרט הראשון ונפתח בכך שבונזו הוא בעצם גאון שיודע קרוא וכתוב, ומופיע בקרנבל בתור קוף שמומחה לטריוויה. הוא בורח מהקרנבל ועובר לגור אצל זוג פרופסורים ובתם בעיירת קולג' אמריקאית טיפוסית. לילדה ישנם שני סבים; אחד מאמן פוטבול בקולג' העירוני, תומך, איש משפחה אוהב וגר בבית המשפחה ואילו הסבא שני מולטי מיליונר, שוביניסט, שלא מבקר את משפחתו מכיוון שהוא תמיד רצה נכד שימשיך את שושלתו וילך להרווארד, ולא נכדה שתגדל להיות "רק" אמא. בעקבות אי הבנה, הסבא השוביניסט מגיע לבקר את המשפחה מתוך מחשבה שבונזו הוא נכדו הזכר החדש. אך כאשר שהסבא מגיע לבית המשפחה הוא חייב להתמודד עם התפיסות הסקסיסטיות שלו מול נכדתו, ומגיע למסקנה שהוא שגה בתפיסותיו ומחליט לשנות את דרכיו.

הסרט מציג שני ניגודים בינריים בתפקיד האב (או הסב). גבר יכול להיות סבא תומך ואוהב, או סבא שוביניסט וחמדן. הסרט מדגיש שכדי להיות אבא או סבא טוב, גבר מוכרח שתהיה לו הבנה וחמלה, תכונות שמזוהות יותר עם נשיות. כל אדם יכול לשנות את דרכיו ולעבוד על מגרעותיו, וכל מה שהוא צריך לשם כך הוא קוף שיראה לו את הדרך הנכונה. המסר האנטי-סקסיסטי של הסרט חתרני ביותר, בהתחשב בכך שהוא יצא ב1952, וללא ספק הקדים את זמנו.

בהמשך הסרט, הסבא לוקח את בונזו לשחק איתו גולף ולצפות בפוטבול, מה שעוזר לו לגלות שבונזו ספורטאי מוכשר בצורה קיצונית. לאחר שבונזו נרשם כסטודנט באוניברסיטה (על מנת שיוכל לשחק בקבוצת האוניברסיטה), לא לפני שהוכיח את חוכמתו הקיצונית לאדמיניסטרציה, הוא הופך להיות שחקן בקבוצת הפוטבול של האוניברסיטה והסמל שלה. במהרה, בונזו הופך להיות כוכב פוטבול מן השורה ומוקד תשומת הלב של כל העיירה. מרגע זה, כל עלילת הסרט סובבת סביב קריירת הפוטבול של בונזו ודמות הילדה כמעט נשכחת לחלוטין. ניתן לראות שלמרות שהסרט מעביר מסר חתרני וברור נגד סקסיזם ונגד דמות הסב הפטריארך, הסרט עצמו חוטא באותו חטא בו הוא מאשים את הסבא ושוכח מדמות הילדה ומבעיותיה, כדי להתמקד בקוף אדם שמתמודד עם מבחני קבלה לאוניברסיטה ומשחק פוטבול (ספורט גברי בצורה סטראוטיפית).

בנוסף, במהלך משחק הפוטבול, שני עבריינים מחליפים את בונזו בשימפנזה נקבה בתקווה לזכות בהימורים על המשחק. השימפנזה הנקבה לא יודעת איך לשחק פוטבול, ומעדיפה לאכול בוטנים מהרצפה, במקום להתחרות. הסרט מרמז ששימפנזה ממין זכר יהיה בהכרח טוב יותר משיפנזה ממין נקבה, ושתפקיד הנקבה הוא רק ללקט בוטנים מהרצפה, בעוד שהזכר הוא זה שמשיג את ההישגים החושבים באמת. מסר זה רק מעמיק את הצביעות הפנימית שבסרט לגבי המסר האנטי סקסיסטי שלו על פני השטח.

בונזו כשחקן פוטבול. מתוך "Bonzo Goes to College".

בדומה לסרט הקודם, הפעם תסביך אדיפוס מופיע בסרט דרך דמות האם. אמנם דמות האם בסרט זה לא נקראת ג'יין (כפי שנקראה בסרט הקודם), אלא מריאן, אך היא מגוללת בתוכה את המיתוס של ג'יין פארקר, האישה שמתאהבת בטרזן איש הקוף, בצורה אחרת. מריאן האם מגולמת בסרט זה על ידי השחקנית מורין אוסוליבן, שחקנית שהתפרסמה בעיקר בזכות גילום דמותה של ג'יין פארקר ב5 סרטי טרזן שונים. ניתן לראות באופן ברור שיוצרי הסרט ניסו להדגיש את המתח המיני שבין דמות האם לבונזו בסרט זה, מה שמבהיר אפילו יותר את קיום המתח בסרט הקודם ואת החישיבות שברעיון של תסביך אדיפוס בעבור היוצרים.

למרות כל זאת, המסר הסופי של Bonzo Goes to Collage הוא חיובי ומחמם לב. לאחר ניצחונו של בונזו במשחק הפוטבול הגדול, פונה אליו סוכן כישרונות ומציע לו להצטרף לקבוצת פוטבול יוקרתית בניו יורק. הסוכן אפילו ממתיק את העסקה ומציע לקרוא לקבוצה ה"שימפנזות" ולהביא לבונזו 50% הנחה על חנייה וחטיפים באצטדיון. ניצבת מול בונזו החלטה דרמטית ביותר, האם להישאר עם משפחתו החדשה אותה שהוא עזר לגבש, או האם לבחור בקריירת פוטבול יוקרתית וחטיפים בהנחה. בונזו כמובן עושה את ההחלטה המוסרית והנכונה, בוחר את המשפחה ובכך מראה שערך המשפחה הוא מעל הכל. הבחירה שלו מבהירה את הרעיון שהקריירה תמיד יכול להמתין בצד, ושהמשפחה חייבת להיות בעדיפות ראשונה. המסר של הסרט חשוב ורלוונטי ביותר לאבהות, בשנות החמישים וכיום.

לסיכום, Bedtime for Bonzo וBonzo Goes to College הם ללא ספק סרטים מורכבים ובעלי מסרים סותרים. ניתן למצוא בשניהם מסרים חתרניים כנגד סקסיזם וגזענות, תוך כדי שהם מעבירים מסרים הפוכים המנסים לשמר את הסטטוס קוו של היחידה המשפחתית של שנות החמישים. למרות כל זאת, שני הסרטים מעבירים מסר חשוב על אבהות – הקריטיות של מעורבות האב ביחידה המשפחתית. שני סרטים אלו הם מיצירות המופת של שנות החמישים, וללא ספק שורדים את מבחן הזמן כיצירות מופת על זמניות.

מאמרים נוספים