להתבגר בין ומחוץ לשורות

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

בחקר הקולנוע, לעיתים מחפשים תמות משותפות לגוף סרטיו של יוצר מסוים, מבחינה סגנונית ומבחינת הנושאים בהם הוא מתעסק, אך נוטים להימנע מהתייחסות לחייו האישיים של היוצר. בכל זאת, סקירת חייו האישיים של היוצר ובחינת האופן בו הם משתקפים בסרטיו, עשויים להוות אמצעי מחקר מעניין ומתבקש. ההימנעות הזאת מעניינת לאור העובדה שבאמנויות אחרות הנטייה להתייחס לביוגרפיה של היוצר ולאופן בו היא משתקפת ביצירתו היא כלי מרכזי בניתוח היצירה שלו – בין אם מדובר בעיסוק בחייו האישיים של ואן-גוך כדי להבין את יצירותיו, בביוגרפיה של ברכט כמקבילה למחזותיו או באירועים בחייו של ג'ון לנון שמשתקפים בשיריו השונים.

במאמר זה אעמיק בסרטיו של במאי שידוע בעיסוק ביחסי האב-בן שלו. לא, לא ווס אנדרסון, אלא החצי-שותף הנסתר שלו, במאי גדול בעצמו – נח באומבך. באומבך יוצר סרטים עצמאית כבר שלושה עשורים, וכפי שהולך להתבהר במאמר הזה, חייו הפרטיים משפיעים על היצירה שלו באופן משמעותי. בקישור מתבקש לנושא של המהדורה הנוכחית, היחסים שלו עם הוריו הם חלק מרכזי ביחסי ביוגרפיה-יצירה שלו. לכן, אתחקה אחר סרטיו באופן כרונולוגי ואציג מדוע ההתייחסות לחייו האישיים היא כמעט הכרחית על מנת להבין את המהלך שקורה בין ובתוך סרטיו השונים. נגלה כי באופן עקבי דמויותיו של באומבך לא מסוגלות להתפתח עקב השפעה של יחסיהם עם הוריהם, לעיתים זה יהיה באופן גלוי ולעיתים באופן סמוי. נראה שהקונפליקטים שלהם לא יפתרו עד נקודת מפנה שבה באומבך יפתור את הקונפליקט שלו עם הוריו הכותבים. נקודת המפנה תהיה הסרט חיים בין השורות – שם נראה שבאומבך מצליח לפתח עצמאות בחייו ובעקבות כך גם דמויותיו.

היה משהו מאוד מרתק בלעקוב אחרי ההתבגרות היצירתית שלו במקביל להתבגרות שלו עצמו, וגם הסרטים עצמם טובים יותר אחד ליד השני. אני מקווה שזה יחדור גם אליכם ואליכן כפי שזה חדר אלי. חשוב לי לציין שהעיסוק הוא בעיקר באופן בו סרטיו נגמרים, ראו הוזהרתם.

אבא אני לא מוכן לקבל אותך כבן אנוש

סרטיו של באומבך שנוצרו בשנות ה-90 מתרכזים בגיבורים בשנות ה-20 לחייהם שמסרבים להתבגר. הסירוב להתבגר היא תמה שתחזור בכל סרטיו, וככל הנראה זאת התמה המובילה אותו – האם להיאחז בחיים הצעירים ולהימנע מאחריות, או לקבל את גורל הזמן החולף וכך לפתח עצמאות. דוגמה לקונפליקט שכזה ניתן לראות כבר בסרטו הראשון עומדים במקום (Kicking and Screaming, 1995). הסרט עוסק בקבוצת סטודנטים, שזה עתה סיימו את תקופת הקולג', אשר מוצאים את עצמם עדיין חיים בסביבה האוניברסיטאית. הם מעבירים את זמנם במשחקי שתיה עם סטודנטיות, יוצאים לבר של הקמפוס ומשחזרים שיעורי ספרות בינם לבין עצמם. קפיצה קטנה למציאות – באומבך מביים את סרט זה בגיל 24, מעט אחרי שהוא מסיים את לימודיו בוואסר קולג'. כלומר, בין המקום של באומבך בחיים לבין עלילת הסרט, נוצר מעין מרחב סמי-אוטוביוגרפי שמספק הזדמנות מעולה בשבילו לתאר את עצמו כיוצר (במאי ותסריטאי), במכוון או לא במכוון.

את ההתייחסות להליך היצירה של באומבך אנחנו מוצאים בסרט עומדים במקום בסצנה, שעוד תחזור בסרטים נוספים שלו – סדנת הכתיבה. גיבור הסרט, גרובר (ג'וש המילטון), הוא יהודי צעיר ששואף להיות סופר. גרובר לוקח קורס כתיבה בקולג' ומואשם במסגרת הקבוצה בכך שהדיאלוגים שהוא כותב לדמויותיו הם סתמיים ולא רלוונטיים לסיפור, כאילו נלקחו מחייו האמיתיים. ביקורת זו נאמרת לאחר שאנו עדים לכך שגרובר מסתובב עם פנקס ורושם כל הברקה או קטע קומי שקורה סביבו. לא מפתיע לשמוע את באומבך, בראיון שנים רבות אחרי, מספר שחבריו מפחדים לדבר לידו כי הם יודעים שכל מה שהם אומרים עלול להופיע בסרטיו. שיטת כתיבה זו ככל הנראה יוצרת את הסגנון הייחודי של באומבך, העשיר בדיאלוגים קומיים וריאליסטים אשר מתמקדים בפרטים קטנים שאולי לא רלוונטיים באופן ישיר לעלילה עצמה, אבל מאוד רלוונטיים להענקת נפח לדמויות.

"I'll sort of ruthlessly draw from everything. I'll be out with friends and somebody will say something, and it will suddenly click – 'oh that's good for what I'm working on'. My friends kinda know this and have to make peace with it".

–  מתוך Noah Baumbach: On Filmmaking

אך סדנת הכתיבה יוצרת קשר נוסף לחייו האישיים של באומבך. בסצנה זו מופיעה אחת משתי דמויות האב שבאומבך הכניס לסרט זה – אביו האמיתי ג'ונתן באומבך – אשר משחק את המנחה של סדנת הכתיבה (בנוסף לאב הבדיוני בסרט עליו אפרט בהמשך). אם נקפוץ לביוגרפיה של באומבך האב, נגלה כי הוא היה סופר ומבקר קולנוע נודע, אך מעבר לכך, נגלה כי הוא היה מרצה לספרות באוניברסיטאות רבות וראש התכנית ללימודי ספרות באוניברסיטת ברוקלין במשך 30 שנה. כפי שאנו רואים, הסביבה שבה נח הציב את אביו האמיתי כדמות, קרובה למציאות.

דמות האב השנייה בסרט (אליוט גולד) היא אביו של גרובר, גרוש אשר מנסה לשדל את בנו לחזור אל ביתו ולהמשיך להיות הילד שלו, כלומר להישאר תחת חסותו. בזמן הקצר בו הוא מופיע בסרט הוא מפגין התנשאות בכמה מקרים, למשל כאשר אביו מדבר איתו על המדינה צ'כיה וגרובר בוהה בו בחוסר הבנה, אביו מסביר לבנו על ההיסטוריה של המדינה בזלזול. בכלל, התנשאות היא תכונת אופי אופיינית שחוזרת על עצמה אצל דמויות האב בסרטיו של באומבך. זה הסימן הראשון לסירוס ההורי שילווה את סרטיו של באומבך. לבסוף, השורה הכי חשובה לרעיון שאליו אני חותר נשמעת כשאביו מספר לו על חיי המין שלו. לסיפוריו של אביו, גרובר עונה בתשובה "אבא אני לא מוכן לקבל אותך כבן אנוש", או במילים אחרות – אתה יצור סמכותי שאין לו יצרים טבעיים מבחינתי.

כמובן הכי חשוב להתייחס לאופן שבו הסרט נגמר. הסרט נגמר ברגרסיה לזיכרונותיו של גרובר, מעין מונטאג' של הרגעים שלו עם חברתו לשעבר ג'יין (אוליביה ד'אבו). הוא שוקע בעברו ונכנע לקונפליקט של הסרט – אינו מצליח להתבגר ולעבור הלאה. אפשר להגיד שהוא נשאר "לעמוד במקום". רוג'ר אברט לא סתם אמר על סרט זה – "זה סרט בלי הרבה עלילה, מן הסתם. זה סרט על דמויות שמחכות שהעלילה שלהן תתחיל", הוא אז כנראה לא ידע כמה הוא צודק.

אידאליזציה להורים

סרטו השני של באומבך, גבר קנאי (Mr. Jealousy, 1997), מציג דמויות בשלב מעט מאוחר יותר בחייהן, כמו באומבך עצמו באותה התקופה: הפעם הגיבורים כבר עזבו את סביבת הקולג', הן כבר בשנות ה-20 המאוחרת לחייהן. גם כאן הדמות הראשית היא של תסריטאי/סופר כושל, שכעת עובד כמורה מחליף. הסרט עוסק בחוסר היכולת של הדמות הראשית, לסטר (אריק שולץ), להתגבר על הקנאות האובססיבית שפיתח בתור נער, לאחר שתפס את חברתו בת ה-14 מתמזמזת עם יחצן מסיבות בן 20+. בסרט זה לסטר מתחיל קשר עם רמונה (אנאבל סיקורה), בחורה בעלת נטיות בוגדניות, ובכך למעשה נכנס למלכודת שהוא טומן לעצמו – הוא נמשך לאותה נבואה טרגית שעתידה להגשים את עצמה: לקנא בחברתו, ובאופן חלקי להיות אחראי לכך שהיא בוגדת בו.

גם בסרט זה דמויותיו של באומבך נאבקות בשאלת ההתבגרות. לסטר מנסה לחבל בתהליך התבגרותו של חברו וינס (קרלוס ג'קוט) אשר עתיד להתחתן. הוא עושה זאת כאשר הוא הולך לטיפול קבוצתי, בשמו של וינס חברו, על מנת לפגוש את בן זוגה לשעבר של רמונה, מתוך האובססיה הקנאית שלו. הוא חוזר משם עם עצות שקריות מהפסיכולוג הקבוצתי בטענה שוינס חייב להישאר נאמן ללסטר ולא להתחתן. נראה שהקנאות האובססיבית של לסטר זולגת מעבר לקנאותו לרמונה בת זוגתו. בנוסף, וינס ולסטר קוראים לעצמם "Kids", מתוך ההכרה בכך שהם נמנעים מלהתחיל את חייהם הבוגרים. חוסר היכולת של לסטר להתבגר אף מתבטא ברצון שלו להמשיך לשבת באותו תא של אותו בית קפה ולהזמין פעם אחר פעם את אותה מנה (קפה וצ'יזבורגר, במקרה שתהיתם).

בסרט זה, בהמשך לאותו המשפט שגרובר אמר לאביו בסרט לעמוד במקום, לסטר מספר לרמונה שכאשר הוריו התגרשו הוא הבין שיש להם חיים אמיתיים, כמו לכל אחד, ושהוא בתור נער עשה להם אידאליזציה. בראיון שבאומבך נתן למגזין BOMB באוקטובר 2005, הוא סיפר על גירושי הוריו, "In real life, when my parents got divorced, I was 14 and my brother was eight and a half". ללא ספק ישנה הגבלה ברורה בין חייו לחיי הדמויות הראשיות שלו, ודרך דמויות אלה הוא מספר לנו על כך שהוא שעשה להוריו אידאליזציה. נושא זה יהפוך לתמה המרכזית בסרט הבא שלו.

"How when my parents divorced I began to realize they have real lives. How I somehow idealized them' up until then, But that's OK."

– אריק שולץ מתוך הסרט גבר קנאי

אם נחזור להתרכז באופן שסרטיו נגמרים, השאלה המתבקשת היא – מה הסוף של לסטר בסרט זה? ובכן בעוד שוינס לבסוף מחליט להתחתן, לסטר דווקא חוזר אחורה אל הקולג' ללמוד כתיבה. בסיום הסרט הזה, ממש כמו בסרט הקודם, אנחנו צופים במונטאג' זיכרונותיו של הגיבור. הפעם, זכרונות של לסטר יחד עם רמונה, אשר צפים לאחר שהם נפרדו בשל, כמובן, האובססיה הקנאית שלו. שוב – גם כאן הדמות חווה רגרסיה ונמנעת מלהתבגר, גם כאן הסרט נגמר בזיכרונות. בסצנת הסיום רמונה ולסטר נפגשים בחתונתו של וינס, וכאשר המבט שלהם נפגש, בראש כל אחת הדמויות עוברת המחשבה שזה מועד לאסון, ובכל זאת הם בוחרים לחזור על הטעות – ולהיות ביחד כפי שלא הצליח לפני כן. יש תחושה שלא התרחשה התקדמות בין הסרטים, אבל כן יש התקדמות – בסרט הקודם הוא מחפש את הטראומה בהווה, ובסרט זה הוא כבר חוזר אל עברו לאתר את המקור, ובכן – בסרט הבא באומבך עצמו יחזור אל עברו, ממש כמו אריק שולץ.

התסריט הראשון שלא הראיתי להורים שלי (ניפוץ האידאליזציה)

בניגוד לסרטיו הקודמים, סרטו השלישי של באומבך, חיים בין השורות (The Squid and the Whale, 2005), שהיה מועמד לאוסקר על התסריט, עוסק בדמויות שאינן מקבילות בגילן ובמצבן בחיים לבאומבך עצמו, אלא דווקא מתעסק בתקופת חייו כנער מתבגר בניו-יורק. הסרט עוקב אחר שני ילדים לזוג הורים אשר עוברים תהליך גירושין, ממש כמו ילדותו של באומבך, כך שאנחנו שוב נכנסים לאותו מרחב קולנועי סמי-אוטוביוגרפי. למה במהלך הפילמוגרפי של באומבך דווקא פה הוא חוזר לילדותו? אולי כדי לפתור קונפליקט שלו עם עצמו, וכמו שמסתמן בסרטיו השונים, לפתור גם את הקונפליקט של דמויותיו. ואכן, סרט זה מהווה נקודת מפנה ביצירתו של באומבך במציאות ובבדיון.

בסרט זה וולט (ג'סי אייזנברג), נאלץ לבחור בין הוריו המתגרשים ובוחר באביו, ברנרד (ג'ף דניאלס), אשר מהווה אב סמכותי, מתנשא ובעיקר – אגוצנטרי. וולט הוא דמות הרבה יותר קיצונית מדמויותיו הראשיות הקודמות של באומבך: הוא חסר כל דעה עצמאית, הוא מדבר במושגים שאביו אומר, מבלי שהוא בכלל מבין אותם (כאשר הוא מנסה להרשים בחורה עם המילה "קפקאיות") ובנוסף, הוא מחפש אישור מאביו על כל מהלך שהוא מבצע ועל כל מחשבה שעולה בראשו. הוא שיקוף של אביו ובכך הוא חסר ביטוי ומסורס. ברגע קומי בסרט הוא מוצא את האוטוביוגרפיה המגלומנית של אביו ומבקש ממנו לכתוב לו הקדשה. אביו רושם כהקדשה "To Walt, Best wishes. Bernard (dad)", איזו עליבות.

בסרט זה כמו בסרטיו הקודמים של באומבך, הדמות הראשית מתעסקת ביצירה שלה, מהלך ארס-פואטי שבו היוצר כותב על תהליך היצירה עצמו. כך באומבך מחזק את הקשר בין עלילת דמויותיו לבין חייו האישיים כיוצר. וולט מופיע בתחרות כישרונות צעירים עם שירם של פינק פלויד "Hey You" בטענה שזה שיר שלו. זהו ביטוי לחוסר העצמאות המחשבתית והיצירתית של וולט והווייתו כשיקוף של דמויות אשר נערצות עליו.

בהמשך לסיפור שבו לסטר מספר על ילדותו בסרט השני גבר קנאי, כאן בעקבות הליך הגירושין של הוריו, וולט מתפכח מההערצה העיוורת שנשא כלפיהם (אידאליזציה, כן כן). זה גם מהווה המשך לדמותו של גרובר בסרט השני עומדים במקום, כאשר אז הוא אמר לאביו שאינו יכול להסתכל עליו כבן אדם. בסצנה שדומה מאוד לסדנת הכתיבה מהסרט עומדים במקום, אנו רואים את דמותו של אביו של באומבך כמעין גורו בעל פולחן אישיות עצמית, אמן שמוצא את עצמו מלמד בקולג' את האמנות בה כשל. כשמחברים את שתי הסצנות, נוצר ערבוב ברור של מציאות ובדיון. ברנרד דוחף את וולט ללמוד לכתוב אבל בעצם כופה עליו את צורת החשיבה שלו עצמו.

אט-אט וולט נחשף לאופן הבוטה שבו אביו מתייחס לנשים ומתחיל להבין שכל מה שאכפת לאביו הוא מעצמו. תהליך ההתפכחות של וולט בסרט זה הוא קריטי, כי זהו למעשה הסרט הראשון של באומבך בו דמותו הראשית מתמודדת עם אותו קונפליקט – היא מתבגרת – דרך כך שהיא מתגברת על הדימוי המאיים של הוריו. באופן סימבולי בסוף הסרט וולט מתמודד עם אותו מיצג שפחד ממנו מאז שהיה ילד – הוא הולך להתבונן בדיונון והלוויתן הענק (כשם הסרט) במוזאון הטבע שבניו-יורק. שתי חיות ענק אלה מופיעות כדימוי לשני הוריו, שלהם עשה אידאליזציה ולמעשה לא הרים את מבטו לגלות שהם לא יותר מאשר בני אדם ולא דמויות על-טבעיות ומפחידות כפי שחשב. כשבאומבך נשאל על הדיונון והלוויתן ממוזיאון הטבע בניו-יורק, זו היתה תשובתו:

"I was actually afraid to go back, for two reasons. I was afraid we wouldn't get to use it and I didn’t really want to see how they’d changed it. They’ve done a great job with it but returning, no matter what, triggers all those feelings. […] I wanted to expose it—when you get in really close and see it, it looks fake; so I let its fakeness come through".

  • מתוך ראיון של באומבך במגזין BOMB,

בסרט זה באומבך חוזר לילדותו ומתמודד עם הוריו דרך דמותו של וולט שמספרת את סיפורו של נח עצמו. אך מדוע דווקא בסרט זה? ובכן, בהתאמה לקשר הביוגרפי שבין חייו של באומבך לבין הדמויות בסרטיו, סרט זה מהווה שלב חשוב בהתבגרות שלו. בקשר לכך, יש עוד ציטוט חשוב מתוך אותו הראיון:

"The film is not only inspired by my childhood and my parents’ divorce, but it was also the first script I didn’t show to my parents while I was working on it. It’s not that I wanted to protect them from anything. I mean, they’re writers, I knew they would understand, and I knew they were going to see the movie. I just wanted to keep it my own experience."

למעשה, במקביל לכך שוולט נוטש את אביו בבית החולים מתוך ההבנה שהקיום שלו מצומצם לצידו (אומר לאחות על אביו "האיש בחדר הזה רוצה ארוחת בוקר", ובכך מתכחש לעובדה שהוא בנו), באומבך מפסיק לחפש רשות מאביו בתחום היצירה שלו עצמו ומתחיל לכתוב את תסריטיו באופן עצמאי לחלוטין ללא עזרה מהוריו הכותבים. כפי שבאומבך מתמודד עם אביו במציאות, כך גם הדמות אשר מייצגת אותו, וולט, מתמודדת עם אביו בסרט. הפתרון של באומבך בחייו הוא הפתרון שכל דמויותיו פחדו ממנו – לפתח עצמאות.

הארולד. מתוך "סיפורי מיירוביץ'".
ברנרד. מתוך "החיים בין השורות".
ג'ונתן באומבך. מתוך "עומדים במקום".

המתבגרים – גרינברג, כשנהיה צעירים, פרנסס הא וסיפורי מיירוביץ'

מכאן והלאה, הדמויות השונות בסרטיו של באומבך מתמודדות עם הקונפליקט המוכר מסרטיו הקודמים – הקושי שלהן להכיר בכך שעליהן להתבגר ולפתח אורח חיים עצמאי. אך מעתה והלאה יחול שינוי – נראה כי הדמויות יצליחו לפתח עצמאות.

בפרנסס הא (Frances Ha) מ-2012 ובכשנהיה צעירים (While We're Young) מ-2014 הדמויות הראשיות נאבקות בכל אמצעי לא להשלים עם העובדה שעליהן להתחיל לתפוס את חייהן בידיים. בכשנהיה צעירים, בני זוג מבוגרים (בן סטילר ונעמי ווטס) נמנעים מלהתבגר ומנסים לחיות חיים של צעירים בני 20, עד שהם לומדים כי הם כבר לא שייכים לעולם הזה ולבסוף הופכים להורים, בכך מקבלים על עצמם אחריות ובגרות. בפרנסס הא, פרנסס (גרטה גרוויג) מתקשה לקבל את העובדה שחברתה הטובה ביותר מתכוונת להתחתן (קפיצה בזמן 15 שנים אחורה לגבר קנאי), ופרנסס ממשיכה לחיות במעונות הקולג'. בניגוד לגבר קנאי, שבסופו לסטר חוזר ללמוד, כאן פרנסס לבסוף משלימה עם ההווה, עוזבת את הקולג' ומצליחה להרים הפקת ריקוד בעצמה כפי שחלמה לעשות אך פחדה לעשות – ליצור משהו משל עצמה, כמו הסיפור של נוח מאחורי היצירה של חיים בין השורות. מספר שנים לאחר מכן, גרטה גרוויג, שגילמה את פרנסס, ביימה את סרטה הראשון, ליידי בירד (Lady Bird, 2017), שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

בסרטים גרינברג (Greenberg, 2010) וסיפורי מיירוביץ (The Meyerowitz Stories New and Selected, 2017), הדמויות הראשיות מנסות לפתור זיכרונות מודחקים מילדותם, זיכרונות מהעבר שתוקעים אותן באותה נקודה שבה הן נמצאות. בגרינברג, רוג'ר (בן סטילר), מוזיקאי כושל שמסרב להתמודד עם כישלונו מהעבר, מוצג כילדותי כבר מהרגע הראשון. הוא משחק עם צעצועי ילדים ובהמשך מבקש מעוזרת הבית פלורנס (גרוויג) להביא לו מהסופרמרקט וויסקי ו"Ice cream sandwiches". בנקודת השפל של הסרט רוג'ר בן ה-40, בדומה לגילו של באומבך באותו הזמן, מסניף קוקאין במסיבת תיכוניסטים המתרחשת בבית שעליו הוא שומר. המכשול שלו הוא חוסר יכולתו לקחת אחריות ולהתמודד עם החיים, ולכן הוא לא מוכן להיות במערכת יחסים.

בסוף הסרט רוג'ר גרינברג פותר את הבעיה לאחר שהוא מתמודד עם השדים מהעבר. הוא משלים עם העובדה שבת' (ג'ניפר ג'ייסון לי), אהבת נעוריו, לא מעוניינת בו. בעקבות ההשלמה הוא מרשה לעצמו לחיות בזוגיות עם פלורנס. באופן הפוך מהשפעת חייו של באומבך על דמויותיו בסרטיו השונים, כאן הסרט דווקא ניבא את המציאות – באומבך וג'ייסון לי, שהיו נשואים, התגרשו והחלה מערכת יחסים בין באומבך וגרוויג, אשר מחזיקה עד היום.

"I have trouble living in the present, so I linger on the past because I never lived it in the first place"

– רוג'ר גרינברג מתוך הסרט גרינברג

בסיפורי מיירוביץ' הקונפליקט מתמקד ביחסים של שלושה אחים עם אביהם המזדקן הרולד (דסטין הופמן). הדגש בסרט הזה הוא על דני (אדם סנדלר), מוזיקאי שנכשל, אשר מעריץ את אביו האמן ונאבק לקבל ממנו הכרה בתור הבן שלו. כמו בחיים בין השורות גם כאן דמות האב הוא אמן כושל שמלמד בקולג' את תחום האמנות שלו, פיסול. באופן די מבדר, הרולד היה שמו של סבו של באומבך, גם הוא היה אמן חזותי בינוני ואקדמאי בניו-יורק שנלחם לקבל הכרה. בנוסף גם בסרט זה מדובר בדמות אגוצנטרית ומתנשאת שמאמינה שכל מי שאינו מבין באמנות הוא אדם חסר ערך. האגוצנטריות של האב גרמה לקונפליקטים פנימיים אצל כל אחד מילדיו, אשר מתבטאים במיוחד כערך עצמי נמוך. אכן, מול דמות אבהית שכזו קשה לקבל ביטוי ומקום בעולם – הם חווים סירוס. לבסוף דני מבין שאביו רק מונע ממנו להתקדם בחייו, ואוזר אומץ להזמין את אהבת נעוריו לבלות איתו. סוף פתור אשר תואם את כל סרטיו של באומבך לאחר חיים בין השורות.

תהליך ההתבגרות של באומבך דרך דמויותיו.

סופה של הפטריאר-אומבך

כפי שהצגתי, כל סרטיו של באומבך (חוץ מהסרטים שבהם גרטה גרוויג מגלמת את הדמות הראשית) מתמקדים בדמות המייצגת את באומבך עצמו: מדובר באמן יהודי בגילו של באומבך, אשר נאבק בקשיים שנוצרו בעקבות הורות בעייתית או מקרה טראומטי בשנות ההתבגרות; הדמות תקועה ומנסה למצוא ביטוי עצמי ובטחון כחלק קריטי בתהליך ההתבגרות שלה. בעוד שהסרט הראשון עומדים במקום מחפש את הטראומה בהווה, הסרט השני גבר קנאי כבר מזהה את ההשפעה הדטרמיניסטית של הטראומה מן העבר. רק כאשר באומבך עצמו מתמודד עם שדיו הפנימיים בעזרת אלגוריה על עברו בסרט חיים בין השורות, הוא ודמויותיו יכולים להתמודד עם ההווה ולחיות בעצמאות. דמויותיו מאז ואילך יתמודדו עם הקונפליקטים שלהן והוא עצמו עובר לכתוב תסריטים באופן עצמאי ללא התייעצות עם הוריו. חיים בין השורות היווה עבור באומבך את הרגע שדמויותיו כמהות לו – רגע שבו הדמויות מעזות להסתכל אל עברן, להבין מדוע הן תקועות, להתגבר על הקונפליקט עם ההורים ולמעשה להתבגר. רגע אשר אפשר מעשית לבאומבך – ואלגורית לדמויותיו – לצאת מאחיזת העבר בהווה ולגשת סוף סוף בעצמאות אל עתידם.

מאמרים נוספים