היזהרו מהאור! ניתוח ופרשנות של "המגדלור"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כשהלכתי לצפות בהמגדלור (2019) ציפיתי לראות סרט טוב, במיוחד לאור הרושם שהותיר בי סרט הבכורה של אותו הבמאי – המכשפה (2015). כהתפתחות סגנונית של היוצר רוברט ארגס, המגדלור באמת הפתיע אותי ביצירתיות שלו  ובכמות המידע שהוא מציע: גם ישן וגם חדש. שכן כדי להבין את הסרט צריך להבין שבבסיסו עומדת התמה המובילה את אגרס – החלק הבלתי נפרד של העבר המיתי בהווה. בעזרת אותו עבר מיתי נגלה איך הוא מעניק משמעות ליחסים של העבר וההווה האישיים של שתי הדמויות במרכז סרטו החדש.

מיתוסים ואירועים אמיתיים משולבים יחד

בראיון למגזין Vox סיפר אגרס שמיתוסים ואגדות הן למעשה הקו שמוביל אותו בתחילת כל פרויקט ולכן הם יהיו המפתח לפרשנות שאציע לסרט. במקרה הזה הפרויקט התחיל מאדפטציה שמקס אגרס, אחיו של רוברט, כתב ליצירה האחרונה והבלתי גמורה של אדגר אלן פו. היא מתרחשת במגדלור ומספרת על מה שככל הנראה מסתמן כמשבר של בדידות. הבסיס שמקס כתב קיבל מסגרת חדשה כאשר האחים נתקלו בסיפור אמיתי שהתרחש בתחילת המאה ה-19.

הסיפור נקרא "The Smalls Lighthouse Tragedy" והוא מציע כיוון להבנת הסרט: באי פצפון של אבנים, כמה קילומטרים מהחוף של וויילס שבבריטניה, הוצבו שני שומרי מגדלור – שמותיהם היו תומאס ו… תומאס. לאחר שאחד התומאסים מת בתאונת עבודה על האי, התומאס השני חשש שיאשימו אותו ברצח, ולכן הוא בנה ארון קבורה מאולתר ושמר את גופת הקולגה שלו כהוכחה לחפותו. עד שהוחלף, הוא הספיק לאבד את שפיותו לחלוטין. האירוע הזה שינה את הנהלים בחברת המגדלורים הבריטית, ומאותו רגע ואילך תמיד עבדו יותר משני שומרי מגדל במשלחת אחת.

מאורע זה כמובן לא חסך טרגדיה נוספת שהתרחשה כמאה שנה לאחר מכן, בערך בתקופה שבה מתרחש הסרט – אירוע שנקרא "The Flannan Isle Mystery". במקרה הזה, שלושה שומרי מגדלור הוצבו ליד חופי סקוטלנד. שלושת השומרים נעלמו קליל, אך השאירו מאחוריהם רמזים משונים להעלמות. החלק המסתורי ביותר בסיפור שלהם הוא שביומן התצפית של המגדלור הם תיארו שהם מוקפים בסופה בלתי פוסקת, זאת למרות שלפי מקורות אחרים, הייתה זו תקופה רגועה במיוחד באזור.

 

תומאס המפקפק

 

הסיפורים האלו השפיעו על אגרס ביצירתו החדשה: ראשית, המסתורין האופף אותם מהווה בסיס מעולה לסרט עבור אגרס חובב המיתוסים, ושנית, כפילות השמות תומאס ותומאס מאפשרת בסיס מעולה לעיסוק בזהות, כפי שציין אגרס בראיון. בהמגדלור, תומאס (רוברט פטינסון) חי בזהות גנובה – אפרים ווינסלו, על שם האדם אותו הרג (או שלכל הפחות היה עד למותו). מנגד עומד תומאס (ווילם דפו) שככל הנראה גם הוא רצח את שותפו הקודם לעבודה במגדלור. לשם ההתמצאות, מנקודה זו ואילך אקרא לשתי הדמויות תומאס-פטינסון ותומאס-דפו, לפי השחקן המגלם כל דמות.

במשך הסרט ניתן לראות כיצד הזהויות של שני התומאסים מתערבבות – שניהם חולקים את אותו השם (מאמצע הסרט), בסצנות מסוימות הם מתחלפים במיטות (בנאום אפי של דפו), תומאס-דפו מאמץ לפתע את הרגלי העישון של תומאס-פטינסון ומתחיל לעשן סיגריות מגולגלות, בעוד תומאס-פטינסון מתחיל לעשן מקטרת, וכמובן, כפי שציינתי, שניהם (ככל הנראה) רצחו אדם בעברם. פרט מעניין המחזק את הקשר בין שתי הדמויות הוא מקורו של השם תומאס מהמילה בשפה הארמית – "תאומא", שפירושה תאום. שניהם שני צדדים של אותו המטבע.

פרט נוסף שכדאי להזכיר לפני שממשיכים הוא שהשם תומאס הופיע לראשונה בברית החדשה, כאחד משנים-עשר השליחים של ישו, אשר כונה גם "תומאס המפקפק" (Doubting Thomas). תומאס המפקפק מוכר כזה שסירב להאמין בתחייתו מחדש של ישו מהקבר. כאשר תומאס ראה את ישו לאחר התחייה הוא לא הסכים להאמין בכך עד שראה בעצמו את פצעיו של ישו מהצלב. כיום הכינוי "תומאס המפקפק" ניתן לאנשים סקפטיים שמסרבים להאמין לדברים עד שהם עדים להם בעצמם. הסקפטיות בולטת בדמותו של תומאס-פטינסון. הוא מוצף בשלל אמונות תפלות מצדו של תומאס-דפו: למשל, זה מזל רע לא לסיים הרמת כוסית ואסור להרוג שחפים, שכן הם מכילים את נשמתם של ימאים שמתו. תומאס שלנו בהחלט פקפק ברעיונות אלו ושילם על כך בגדול, בתפניות הגדולות של הסרט.

לא להתעסק עם שחפים

מה הקטע של השחף? כבר בשלב כתיבת התסריט, נקרא השחף המופיע בסרט "עין-אחת", ואכן חסרה לו עין שמאל. כאשר תומאס-פטינסון משה מהמים את מלכודת הסרטנים, הוא מוצא שם את מי שכנראה היה השותף לשעבר של תומאס-דפו, אשר נראה ללא עין שמאל. מכאן עולה השאלה למה השחף שמכיל את נשמתו של שותפו לשעבר של תומאס-דפו, מתעלל דווקא בתומאס-פטינסון?

אולי ניתן למצוא לכך תשובה בפואמה האיקונית של אדגר אלן פו, העורב. הפואמה מספרת על אדם שחווה טרגדיה הקשורה לאהובתו והוא חצוי בין הצורך העז לשכוח את הטראומה לבין הצורך העז לזכור. העורב בסיפורו של פו מתנכל לדמות הראשית, דופק על החלון ומניע אותו אל שיגעון. פו פעם ציין שהעורב מסמל "אבל וזיכרון אינסופי". לאור נקודת המוצא של כתיבת התסריט כאדפטציה לפו, והמשיכה העזה של אגרס למיתוסים, קשה שלא ליצור את החיבור בין העורב של פה והאבל שהוא מסמל, לבין השחפים של אגרס.

בנקודה זו אנו מתחילים את המסע לגילוי מה שתומאס-פטינסון לא רוצה לגלות. תומאס-פטינסון יוצא להתבודד הכי רחוק שאפשר מהעבר אותו השאיר מאחור. האם הוא בורח מהעבר שלו – או אפילו – האם העבר רודף אותו? אותו ימאי שנרצח על ידי תומאס-דפו, שהוא למעשה השתקפות של תומאס-פטינסון, בא לרדוף אותו בגוף של שחף? כעת נוכל להבין את הסרט דרך הטראומה של תומאס-פטינסון.

 

 

אבדן זהות וטראומה זולגים בזמן

עם או בלי העזרים המיתולוגיים שאגרס נשען עליהם, ברור שהסרט מציג התמודדות של בן אדם עם העבר שלו. בן אדם שנמצא במצב של טראומה, שהגיע למקום שכוח אל – המגדלור – כדי לשכוח.

רק בשלב מאוחר יחסית בסרט מתגלה שתומאס-פטינסון משקר לגבי זהותו האמתית ושהוא בורח מרצח שביצע. הוא חושף את סודו כשהוא משתכר לאחר שעד אותו רגע נמנע מלשתות, בדרך שמזכירה את האופן בו תכנים מודחקים משתררים לפי זיגמונד פרויד: במצבים תודעתיים אלטרנטיביים, כמו חלומות ופליטות פה. בתגובה, שואל אותו תומאס-דפו "למה שפכת את הלב?", או בניסוח אחר (שמופיע כסיסמה על אחת הכרזות של הסרט): "Keeping Secrets, are ye?". הקול של תומאס-דפו יוצא כאילו מתוך תודעתו של פטינסון ומשגע אותו. העולם מתהפך על תומאס-פטינסון. הוא צריך להתעמת עם עצמו – הבדידות הנוראה מובילה אותו אל תוך עולמו הפנימי שנועד להישאר סגור.

אבל מהו באמת המרחב הזה שהם נמצאים בו? הסרט הוא כולו משבר תודעתי – לנו הצופים, כמו לתומאס-פטינסון, כלל לא ברור כמה זמן עבר מאז שהגיע לאי, ומה באמת התרחש שם. זה מתחיל בשקיעה שלו אל עולם חלומות תת-מימי, מחריף לקפיצה בין זמנים ובשיא הסרט תומאס-דפו מאשים אותו בפעולות שראינו שהוא עצמו ביצע – מניפולציה פסיכולוגית שגורמת לאדם לפקפק בשפיותו, המכונה "גאסלייטינג" (מונח שמקורו בסרט Gaslight של ג'ורג' קוקור). לא רק שהזמן וההתרחשויות מוטלים בספק אלא גם קיום המרחב עצמו. כדאי לזכור שבנקודה מסוימת דפו שואל את פטינסון:

"כמה זמן אנחנו פה? חמישה שבועות? יומיים?… אתה יכול לעזור לי להיזכר? מי אתה שוב טומי? אני כנראה המצאה של הדמיון שלך, הסלע הזה הוא המצאה של הדמיון שלך. אתה כנראה נודד באיזה יער בקנדה, כמו מוכה קור משוגע, מדבר אל עצמך, עם הרגליים עמוקות בשלג."

בתגובה, תומאס-פטינסון מסתובב, מתרסק על הספה ואומר שהוא צריך לעשן, בעוד תומאס-דפו אומר שהם צריכים לשתות. על כן, כל הסיטואציה הזאת מוטלת בספק, וייתכן מאוד ותומאס מנהל שיחה עם עצמו, מנסה לברוח למקום אחר מהמציאות שלו. הוא מגיב בניסיון בריחה – אל הסיגריות והאלכוהול.

מה מסתתר מאחורי האור?

בנקודה מוקדמת יותר בסרט, תומאס-פטינסון השיכור משתף את האירוע הטראומטי של הרצח או העדות לרצח של אפרים שותפו לעבודה הקודמת. לאחר מכן, נשמע קולו של דפו שואל למה הוא היה חייב להוציא מעצמו את הסיפור ומיד אנחנו עולים עם המצלמה במעלה המגדלור – מתקרבים לאור. האור! מהו האור? כשתומאס מגיע (בראשו) לקומה הגבוהה של המגדלור הוא מוצא גופה. כשהוא הופך אותה הוא מגלה את עצמו מבוהל, אז הוא מסתובב אחורה ורואה את תומאס-דפו, שאוחז אותו. הסוד אכן נמצא שם למעלה במגדל – ותומאס-דפו שומר עליו לעצמו, ככל הנראה כדי להגן על תומאס-פטינסון. כשהוא תופס אותו נוצר הומאז' לציור היפנוזה (Hypnosis) משנת 1904, של הצייר הרוסי האפל סשה שניידר.

מדליק, לא? הציור עוסק בהיקסמות של הצייר מהכוח של סוּגֵסְטְיָה (הַשָּׁאָה), כלומר, היכולת להשפיע באופן תת מודע לאנשים על החושים, המחשבה והעמדות – כמו בהיפנוזה. מקור המילה היפנוזה גם הוא שאוב מהיוונית העתיקה ומשמעותו המקורית היא שינה. במיתולוגיה היוונית קיימים חמישה נהרות שמובילים לגיהינום, אחד מהם מקיף את מערת ההיפנוס (היפנוס=שינה). זהו נהר הלת'ה, נהר השכחה, אשר מי ששותה ממנו חווה שכחה מוחלטת – חוויה שתומאס שלנו היה שמח לעבור.

תומאס נמצא במצב טראומתי של הדחקה מוחלטת מפני שהוא אינו מסוגל להתמודד עם מעשיו. אין ספק שמדובר בסוג של גיהנום. תומאס-פטינסון מושווה לשתי דמויות מיתיות שחיות במעין גיהינום נצחי: הראשונה היא סיזיפוס, והשניה – פרומתאוס. סיזיפוס נענש על ערמומיותו בעבודה נצחית ללא משמעות, לגלגל סלע ענק במעלה הר בשאול שוב ושוב לנצח, רק כדי שהסלע יתגלגל חזרה למטה בכל פעם מחדש. בדומה לו, תומאס מעלה את החבית הכבדה של הנפט במעלה המגדלור, רק כדי שתומאס דפו יורה לו להוריד אותה בחזרה. הוא מקבל שלל מטלות מיאשות מדפו, וגם עבור השחקן פטינסון היו אלה צילומים קשים מאוד מבחינה פיזית.

 

מימין: היפנוזה של סשה שניידר. משמאל: המגדלור

 

השוט האחרון של המגדלור הוא השוואה ישירה לסיפורו של פרומתאוס, הטיטאן מהמיתולוגיה היוונית שיצר את בני האדם מחימר. פרומתאוס הוא סמל מוכר לשאיפה לידע. הוא זה שברא לפי המיתולוגיה את בני האדם והעניק להם את החשיבה המורכבת ואת הסקרנות (משמעות שמו היא מחשבת תחילה). פרומתאוס העניק לבני האדם את האש, ולאחר שזאוס שלל אותה מהם, פרומתאוס גנב את האש מהאלים עבור בני האדם. כעונש מזאוס, פרומתאוס נקשר לצוק סלעים ובכל יום מחדש הגיע עיט לאכול את כבדו, שגדל שוב במהלך הלילה רק כדי להיאכל מחדש למחרת. ביוון העתיקה, הכבד תפס את מקומו של הלב כאיבר שמקושר לרגשות. בסרט, האש מתבטאת באור המגדלור, וכמו פרומתאוס כך גם תומאס-פטינסון, שנחשף לאור המגדלור, מושלך ארצה ובתמונה החותמת את הסרט נראים השחפים מנקרים את בטנו ואוכלים את מעיו ואת כבדו.

לצד פרומתאוס, תומאס-דפו תופס בסרט את תפקידו של פרוטאוס – אל קדום שמכונה על ידי הומרוס בשם "האיש הזקן של הים". בסרט המגדלור, פרותאוס שומר על המקבילה של האש באור המגדלור. פרוטאוס היה אל ימי שיכול לתפוס צורות שונות. כמו פרוטאוס, תומאס-דפו משנה את צורתו והופך ליצורים שונים – למשל, כשהוא הופך לתמנון בתא למעלה, או לבתולת ים, או לאדם אותו תומאס-פטינסון רצח. מעניין לגלות שקרל יונג, פסיכואנליטיקאי עם נטיות מיסטיות שהתעמק במיתוסים (ונהג בעצמו להתבודד במגדלור שנים רבות מחייו), ראה בפרוטאוס האנשה של הלא-מודע, לאור המורבידיות והיכולת שלו לשנות צורה.

פרומתאוס ותומאס

על כן, סגרנו את החוליה האחרונה בשרשרת המשמעויות – תומאס-דפו מייצג את הלא מודע של תומאס-פטינסון. האחד הוא ייצוג של עולמו הפנימי של השני, המסתיר ממנו את הידיעה שמאיימת עליו – הטראומה שלו – הגילוי שהוא רוצח. לא מפתיע שאגרס, בעזרת הומאז' ישיר לציור של שניידר, מציב את תומאס-דפו בעמדה של סוגסטיה, חלום או פשוט הלא-מודע: יצור קדום וסמכותי שמכתיב לתומאס-פטינסון את הרגשות ו"מצנזר" לו זיכרונות קשים מנשוא. האור שאליו פטינסון נחשף הוא הטראומה – האמת "המעוורת" ששורפת את תומאס-פטינסון. שורפת, במלוא מובן המילה – גם בסאונד וגם בתמונה – ובסוף הסרט, כשהציפורים מנקרות את בטנו, אין לו עיניים. במקרה הזה, הציפור היא הטראומה של תומאס – הרצח, אשר אוכל אותו מבפנים ומהווה את הגיהינום האישי שלו.

במרחב הלא-מודע שבו חי תומאס-פטינסון, מקום של אלימות רבה ומיניות עודפת, ההגנות שלו נשברות לאט. הוא מתחיל לשתות, מפסיק לשתוק ומתחיל לדבר (אפילו בספונטניות!). לבסוף הוא מחסל את מי ששומר עליו מהטראומה – תומאס-דפו, הסמכות הפנימית שלו. הוא רואה את הטראומה, את מה שהוא לא יכול לראות, ומתעוור. טראומה מאופיינת במשבר בזמן – העבר והווה מתערבבים למציאות אחת, שבה אירוע שאתה לא יכול לשים עליו את האצבע, נוכח ביום-יום. ממש כך, הסרטים של אגרס יוצרים עולם בו העבר הוא חלק אינטגרלי מההווה – עולם שבו המיסטי, המיתוס וההיסטורי הם חלק מהאמת לכל דבר. מחשבות אלה מעלות את השאלה שנשארתי איתה מצפייתי בסרט – האם לעיתים עדיף לשכוח? כי ככל הנראה, יש דברים שאי אפשר להתמודד איתם.

את "המגדלור" הקרנו באירוע מיוחד בסינמטק תל אביב בתאריך 1.1.2020.  כדי להישאר מעודכנים בהקרנות ובאירועים נוספים עקבו אחרינו בפייסבוק: https://bit.ly/2rNopRt

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email