"קדימה": פיקסאר חוזרים עם מסע התבגרות פנטסטי – ביקורת סרט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

בסופו של בית ספר למפלצות (2013), הגיבור מייק וואזובסקי מוותר על חלום הילדות שלו בבושת פנים. אחרי ששיקר לעצמו במשך שנים שאם הוא רק ינסה ויתאמן מספיק ויתכנן אסטרטגית מספיק, ילדים יחשבו שהוא מפחיד. הם לא חשבו שהוא מפחיד. הם חשבו שהוא נראה מצחיק. בעצם, כבר ידענו את זה. ידענו מראש שמייק לא בנה לעצמו קריירה כמפחידן, כי ראינו את מפלצות בע"מ (2001). זה לא אומר שלבית ספר למפלצות לא היה סוף טוב. היה לו סיום אופטימי ומרומם רוח, שמעביר מסר נדיר כמעט כמו שהוא הכרחי לצופים בו, ילדים או שלא – יש חלומות שלא מתגשמים, אבל זה ממש לא סוף העולם. החיים יכולים להיות יפים, מלאים ומרגשים גם אם אתה לא עושה את הדבר שרצית כל הזמן. ומצד שני, כישרון טבעי לא מבטיח לך הצלחה, וכדי אשכרה להצליח צריך להתאזר בסבלנות, התמדה, ענווה והמון מזל.

דן סקנלון, שביים את בית ספר למפלצות וגם את קדימה החדש, מבין על מה הוא מדבר. את קריירת האנימציה שלו הוא התחיל בדיסני, אבל לא דיסני שעושים המון כסף ומקבלים ביקורות טובות. הוא התחיל ב"דיסני טון", האולפן הצדדי והזול שבו הופקו המשכונים בשקל וחצי, שם הוא השתתף כאנימטור ואמן סטורי בורד ביצירות מופת בלתי נשכחות כמו בת הים הקטנה 2: השיבה לים (2000) או פוקהונטס 2: מסע לעולם חדש (1998). לקחו לו כמה שנים טובות להגיע לפיקסאר ובהמשך לקבל לידו סרט משלו, "בית ספר" הנ"ל, שזכה לתגובות פושרות למדי, גם קופתית.

ובכל זאת, סקנלון עומד עכשיו מאחורי סרט ארוך שני, המבוסס על חוויות חייו – אביו מת כשהיה רק בן שנה, ובהתאם, גם הסרט הוא על שני אחים שהתייתמו מאביהם לפני שזכו באמת להכיר אותו. קדימה מתרחש בעולם פנטזיה בסגנון מבוכים ודרקונים, אבל בגרסתו המודרנית והקסומה הרבה פחות. איאן (טום הולנד) הוא אלף מתבגר שחי עם אמו הנחמדה (ג'וליה לואיס דרייפוס), דרקון מחמד ואחיו הגדול והפדחן ברלי (כריס פראט), גיק מובטל עם אובססיה למשחק פנטזיה היסטורי ולמכונית המתפרקת שלו. כמו כל בן נוער שמכבד את עצמו, גם איאן כל הזמן מתכנן את "האני החדש" שהוא הולך לאמץ – ההוא שיהיה פחות פראייר ויותר מרשים, שיהיו לו המון חברים ושיעבור כבר את הטסט. זה לא ממש מצליח, אבל יום ההולדת ה-16 בכל זאת מכניס שינוי מבורך לחייו. אביו המנוח, מתברר, השאיר לשני בניו מטה קסמים עתיק בתקווה שלאחד מהם יש ניצוץ של כישרון. הוא השאיר גם הוראות כיצד להחזירו לחיים למשך יממה אחת באמצעות לחש מיוחד. איאן מצליח להפעיל את המטה אבל לא טוב מספיק, הכישוף משתבש והאב חוזר לחיים – אבל רק מהמותניים ומטה.

 

גם עם חצי-אבא, קדימה נשאר קליל וכיפי.

 

האחים יוצאים במהירות הבזק למסע חיפוש אחרי אבן קסומה שתאפשר להם להשלים את הכישוף, אבל להרפתקה הקסומה הזאת יש תוקף ברור ומלחיץ. הם חייבים להשלים את המסע תוך 24 שעות והם אפילו עוד לא יודעים לאן צריך לנסוע, מה גם שהרכב שלהם גרוטאה. הרגליים של אבא שלהם כל הזמן נמצאות שם, להזכיר שכל שנייה שבה אין להם אבן היא שנייה אחת פחות עם אביהם האבוד. כל סצנה בסרט מגבירה את המתח וכשהסרט חותך לעלילת המשנה המקבילה, זה פתאום משחרר מאוד, כאילו הרווחנו עוד שעה. 

גם כשהחצי-אבא נמצא שם, קדימה הוא סרט קליל ודי כיפי. רוב הזמן הוא מרגיש כמו סרט התבגרות סטנדרטי, עם עלילה ברורה שעוברת מתחנה לתחנה עם עצירות חמודות בצד הדרך, כדי שנספיק לראות קצת יותר מהדברים המגניבים שלעולם הזה יש להציע. דווקא בכל הנוגע לבניית עולם הסרט קצת לוקה בחסר. ההצצה ליקום המקביל הזה לא מעוררת עניין או השראה כמו התכנון העירוני המורכב שראינו בזוטורופוליס (2016). הוא בנוי ממש כמו העולם שלנו בכל הנוגע לגדלים, פרופורציות ועיצוב שימושי. זה מוזר, כי למה שקנטאור ינהג ברכב שמתאים לבני אדם, או יסתבך בישיבה על כיסא רגיל שפשוט לא מתאים למידות שלו? זה אולי מצחיק לראות חבורת פיות רוכבת יחד על אופנוע גדול, אבל למה הן לא משתמשות באופנוע בגודל שלהן? לסרט יש סוג של נקודה בעניין הזה: היצורים שחיים בו נכנעו לשגרה ועל הדרך ויתרו על תכונות טבעיות שאפיינו אותם בעבר, כמו תעופה או ריצות מהירות – כמו שהעולם כולו ויתר על הקסם, הכאוטיות והנאיביות של העולם הישן לטובת טכנולוגיה פשוטה ויעילה. ובכל זאת, למה הכל מעוצב עם העדפה ברורה לאלפים? יש כאן היסטוריה גזעית אפלה ופוגענית שאתם מסתירים מאיתנו?

לא פעם אומרים על סרטי פיקסאר שהם מכוונים יותר מדי להורים ולא מספיק לילדים שלהם. קדימה עוסק בתכנים מורכבים, אבל הוא בבירור סרט שמתאים ומכוון לקהל יעד של בני נוער וקדם-נוער. הסרט הזה מבין מה מטריד נערים ונערות ובונה את כל העלילה סביב זה – בניית ביטחון עצמי, גיבוש זהות, הצורך באישורים מהסביבה ואימה מתמדת מכישלון. איאן מונע על ידי תשוקה להוכיח את עצמו שמתנגשת בצורה טרגית עם פחד משתק מתשומת לב. נו, הייתם בתיכון, אתם בטח זוכרים איך זה עובד. אבל איאן הוא לא היחיד שמחשבות כאלה מעסיקות אותו, כאמור, כמעט כל דמות משנה מזדמנת צריכה להתמודד עם הפער בין החיים שיש לה ובין אלה שהיא "אמורה" לחיות, על פי ציפיות החברה או הרצונות שלה עצמה. זה עובד הכי טוב בסיפור של המנטיקור (אוקטביה ספנסר), כימרה ענקית של אריה ועקרב עם כנפיים שעובדת כיום במסעדה מצועצעת המושכת קהל משפחתי ומסיבות רווקות.

 

הסרט הזה מבין מה מטריד נערים ונערות – בניית ביטחון עצמי, גיבוש זהות, והצורך באישורים מהסביבה.

 

אם לרגע חשבתם שפיקסאר עשו סרט שלא מצריך טישו, תנוח דעתכם שיש כאן גם כמה סצנות סוחטות דמעות כמיטב המסורת. משבר התבגרות ו/או אמצע החיים זה נחמד והכל, אבל עדיין יש לנו סיפור על יתמות. וכן, זה לא הסרט הטוב ביותר שהאולפן עשה בשנתיים או בעשור האחרונים, אבל גם בגרסה המבויתת והמעודנת יותר שלו, זה אולפן שמקדש בחירות אמיצות, שהן נכונות לסיפור יותר משהן מתחנפות לקהל ומלטפות אותו ברכות. כמו בבית ספר למפלצות, הרגעים יוצאי הדופן והיצירתיים באמת מפצים על מהלכי עלילה מוכרים וצפויים יותר. גם כשאין בו הפתעות, קדימה הוא סרט מהנה מאוד, מותח ומצחיק. וכמובן, הוא נראה נהדר, אבל זה כבר כמעט מובן מאליו.

 

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email