"מאמי": צעד קדימה בסגנונה הקולנועי של קרן ידעיה – ביקורת סרט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ברשותכם, אפתח בקביעה נחרצת – "מאמי" הוא אחד מן הסרטים המרשימים ביותר שנוצרו בקולנוע הישראלי. מעטים הסרטים שנוצרו פה המציעים חזון אמנותי כל כך שונה, ייחודי ושאפתני כמוהו, וההישג מתבהר עוד יותר בהסתכלות רחבה על מכלול יצירתה של הבמאית קרן ידעיה.

כידוע, מאמי הוא עיבוד לאופרת הרוק המפורסמת של הלל מיטלפונקט משנות השמונים. שירי ההצגה הנוקבים זכו למעמד פולחני מסוים בקרב מעריציה, כשלהלחנתם אחראיים אהוד בנאי ויוסי מר חיים. החריגות של סרטה של ידעיה נובעת מן הסיבה הז'אנרית כמובן, בדמות היותו אחד מהמיוזיקלים הספורים שנעשו בקולנוע הישראלי. אם נוסיף לכך את תכני המחזה, ואת העובדה שמדובר בטקסט בוטה פוליטית – במידה רבה גם כיום –  נקבל יצירה שגם אם במובנים רבים היא התיישנה בחלקיה, היא עודנה בולטת בנוף האמנותי המקומי, על אחת כמה וכמה בגזרת התרבות הפופולארית.

 

 

הייחוד של מאמי הסרט מתבהר אל מול הנטייה החזקה לריאליזם בקולנוע הישראלי של שני העשורים האחרונים ובפרט הקו הריאליסטי הקשוח והנוקשה שהוביל את הקולנוע של ידעיה בשלושת סרטיה עד כה. החזון הריאליסטי שהציעה עד כה ידעיה, בעיקר ב"אור" (2004) ו"הרחק מהיעדרו" (2014), היה מנומק עד הפרט האחרון ונטוע עמוק במציאות החברתית והאישית הקשה בה עסקו הסרטים ולצד זאת היו סרטיה מופשטים במורכבותם האסתטית והמוקפדת. הצלחתה של ידעיה לתעל את הנוקשות של סגנונה אל מחוזות הפנטזיה של מאמי, יצרה צפייה מרתקת בהשלכות המוסריות של בחירות צורניות שונות. ואכן, כבר זמן רב לא ראינו יוצרת או יוצר המאתגרים את סגנונם האמנותי באופן בו ידעיה עושה זאת החל מחלקו השני של סרטה החדש, אך על כך בהמשך.

לעיבודים המוזיקליים של הסרט, יוצאים מן הכלל ברגישותם ומורכבותם, אחראי דודו טסה. טסה הפך את המוזיקה מרוק זועם ואורבני באופיו, למוזיקה המערבת צלילים מזרחיים ואלקטרוניים, מבלי לגרוע מן העיבודים המקוריים. נדמה כי בכך הוא מוסיף נופח שלם יותר ליצירה בכללותה. טסה גם מגלם בסרט את תפקיד המספר, מגובה בלהקת נגנים היושבים מאחוריו בסביבת הנוף המדברי לרקע כביש ובנייני עיירת הפיתוח בה מתרחשת עלילת הסרט.

ידעיה חוזרת לטסה וללהקה לכל אורך הסרט, בכל פעם שהוא עצמו מבצע את אחד מן השירים. זוהי התמודדות יפה ומקורית שלה עם המקור הבימתי, וכזו שמסמנת כבר למן תחילת הסרט את החריגה של ידעיה מסגנונה המוכר הריאליסטי המוכר יותר – בחירתה להציג את הלהקה בכל פעם ששבים אליה בשוט רציף וארוך נעה היטב בין הריאליזם המוצהר של החלק הראשון של הסרט, לאלגוריוּת המופשטת השולטת בו החל מחלקו השני. המסגרת הזו מאזנת ומתמצתת בתוכה היטב את שני הקטבים האלו, וללא קשר לכך אלו גם מהסצנות היפות והמרשימות שראיתי לאחרונה בקולנוע הישראלי.

 

 

חלקו הראשון והמרשים של הסרט נפתח בזווית מרוחקת המציגה את מאמי (נטע אלקיים) צועדת בשוליו של כביש שומם בדרכה לעבודתה כקופאית ומנקה בתחנת הדלק שליד עיירת מגוריה. המצלמה עוקבת אחריה באיטיות ובסבלנות עד לכניסתה למקום, ובהדרגה מתחילים להתהוות צלילי המוזיקה הכואבת והמיוסרת. בסצנות הבאות מאמי מתחתנת עם חייל המילואים ניסים מלכה (עמי אבו) שכבר ביום החתונה שב לבסיס הצבאי וכעבור זמן מה נפצע קשה בעת פעולה ונותר נכה.

מאמי מחליטה לעזוב את העיירה ותופסת טרמפ עם בעלה ונהג משאית לתל אביב. אף על פי שהצילום של לורן ברונה לכל אורך הסרט הוא מלאכת מחשבת מרהיבה, נדמה כי בחלק הראשון העוצמה הטמונה בו גדולה אף יותר. באמצעות תנועות מצלמה איטיות וארוכות מצליחים ברונה וידעיה לעצב את ההוויה הקיומית הספציפית בתוכה חיה מאמי, כמו גם את עולמה הפנימי. אף על פי שאין כמעט דיאלוגים בסרט ורוב העלילה בו נמסרת בשירה, מצליחה ידעיה באמצעות הקפדה ויזואלית ורגישות לחמוק מלעצב את מאמי כדמות שהיא אך ורק סמל. הצילום כאמור תורם רבות לכך, וכך גם הופעתה המדויקת והרגישה של אלקיים בתפקיד מאמי.

 

הצילום והמשחק מעצבים את עולמה הפנימי של מאמי.

 

הגעתה של מאמי לתל אביב ותחילת עבודתה בבאר מפוקפק, מבשרת את בואם של שני השירים שהם אולי המזוהים יותר מכול עם ההצגה וככול הנראה גם הכי נפיצים ובוטים – "שיר הפאב" ו"שיר האונס". את בעל הבאר מגלם יובל בנאי, והליווי האלקטרוני המינימליסטי שמלווה את שירתו מנוכר מאוד, נשמע בהאזנה ראשונה כבליל של צלילים שלא מתיישבים אחד עם השני. אני רואה זאת כטיפול מוזיקלי ראוי וחכם המבליט עוד יותר את הניוון המוסרי של הדמות והמקום. מה שאמורה להיות סצנת האונס המגיעה לאחר מכן,  זוכה גם היא לפרשנות חדשה של ידעיה, שגם אם אינה עובדת עד הסוף היא מרתקת – עובדי הפאב הערבים מתייחסים למאמי באנושיות וכאחת מהם מבחינת הסבל שהיא עברה. השיר אמנם מושר במלואו, תוך שינויים בפזמון שמושרים בערבית, אך הוא יותר נידון כאופציה ונשאר בגדרה של האלימות המילולית.

זה גם המקום לציין שכל השירים הוקלטו בלייב בעת ההסרטה עצמה, ולא הולבשו לאחר מכן בעריכה. למהלך זה פרשנות מרתקת לסבך האידיאולוגי והרגשי של הסרט, אך צר המקום מלפרט אותו פה. כך או כך, מדובר בהישג טכני מעורר השתאות מן המעלה הראשונה.

חלקו השני של הסרט ממשיך בהתאם לאופרת הרוק המקורית. מאמי מגיעה למכון הליווי של בתיה קלאסה (ריקי גל), ונחטפת על ידי פרופסור קופמאשין (ערן צור), שעורך בה ניסוי שמוחק את כל יכולת האמפתיה במוחה. מאמי נהפכת לפוליטיקאית המסיתה הן נגד השמאל והן נגד הימין ועולה לשלטון, רק על מנת לפתוח במלחמה שגובה מאות הרוגים ושבעקבותיה תוקם ועדת חקירה שתדיח אותה מהתפקיד.

 

 

חלק זה, מעורר המחלוקת מבחינה אמנותית, מתמסר לחלוטין לאלגורי ולדימויים המופשטים. המלאכותיות המכוונת והבוטה של התפאורות ה"זולות" מצליחה להפשיט קולנועית את הסרט, במובן הסוחף של המונח, כזאת שבעצם מנטרלת את העצמה ואת הרהב שהיו עלולים להתלוות אל ההפקה. אפשר לראות בכך גם מעין חתירה כוללת יותר תחת אופרות הרוק הקלאסיות עם ההפקות המושקעות והאמירות הפוליטיות הכביכול רדיקליות נוסח העיבוד של אלן פארקר ל"החומה" של פינק פלויד (שללא קשר לכך נותר סרט מרשים). באמצעות ההפשטה הזו, בצירוף מה שעשוי להיראות כחוסר קוהרנטיות נרטיבית וכקיצורי דרך, מצליחה ידעיה לגעת בבסיס הרעיוני העצוב של מסרי המחזה. הרוע והחברה המתוארים בו, אינם נבלעים בהפקה גרנדיוזית אלא, כאמור, מופשטים ממנה.

מאמי רחוק מלהיות סרט מושלם, ישנה תחושה שלעיתים ידעיה קצת הולכת לאיבוד בתוך התרגיל התיאורטי שהיא מתווה. לי בעיקר הפריע בימוי הניצבים, שלאורך סצנות רבות נראים אבודים ואינם יודעים מה לעשות, בכך פוגמים באמינות ושלמות היצירה. יחד עם זאת, בעיניי זהו סרט שמציע חזון אמנותי שונה לחלוטין ממה שראינו עד כה בקולנוע הישראלי, שברובו המוחלט עובד בצורה יפה ואפקטיבית.

זוהי יצירה שראוי לתשומת לב, בעיקר בגלל חזונה של ידעיה שבעיניי עדיף עשרות מונים על סרטים ובמאים אחרים שמעדיפים לצעוד בנתיבי הנועזות הצורנית והאסתטית המדומות. מסרט לסרט, ידעיה מנסה לשכלל ולחדש את שפתה הקולנועית וזה נפלא להיות עדים למהלכים האלו, גם אם הם אינם עובדים עד הסוף. כולי תקווה שנמשיך ונהיה עדים לכך גם בשנים הקרובות.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email