"נשים קטנות" היא גרסה עדכנית, חכמה ומרגשת לספר הותיק – ביקורת סרט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

152 שנים חלפו מפרסומו של הספר ״נשים קטנות״ שכתבה לואיזה מיי אלקוט. אחרי שעובד לקולנוע ולטלוויזיה פעמים רבות, הספר זוכה הפעם לטייק קולנועי חדש, עדכני ומרענן מאת הבמאית גרטה גרוויג, שזהו סרטה השלישי. גרוויג מצליחה לחדש היבטים רבים בסיפור התבגרותן העל-זמני של ארבע בנות משפחת מארץ׳ המוכשרות, לנוכח המצב הכלכלי הקשה של משפחתן בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית ועצם היותן נשים בעולם של גברים.

בהמשך לליידי בירד, סרטה הקודם והמוצלח מ-2017, גרוויג ממשיכה להביט בדמויותיה באמפתיה ובחוסר שיפוטיות המאפשרות חיבור רגשי אמיתי עם הדמויות. בין ארבע האחיות נוצרת דינמיקה אנרגטית שמרגישה נאמנה לסצנות מוכרות מתוך הספר ותורמת לתחושת אותנטיות ביחסים ביניהן.

השחקנית סירשה רונאן, שקיבלה על הסרט את מועמדתה הרביעית לפרס האוסקר כבר בגיל 25, מייצגת רוח נשית חדשה בדמותה של ג׳ו, האחות הנחושה שחולמת להיות סופרת עצמאית וחופשיה. פלורנס פיו, כוכבת עולה שהספיקה להפתיע במשחק משובח במידסומר ובליידי מקבת, בתפקיד איימי בעלת כישרון הציור, שקנאתה בג׳ו מאיימת ליצור ביניהן קרעים. דמותה של איימי מקבלת בסרט דגש נוסף ביחס לספר, כשהיא מבינה שכישרונה לא יוכל לקדם אותה בחברה הגברית בה היא חיה. אמה ווטסון היא מג, האחות הבכורה שעל אף כישרונה התיאטרלי מעדיפה להתחתן ולהביא ילדים, ואלייזה סקנלן בתפקיד בת׳ המופנמת וטובת הלב בעלת הכישרון המוזיקלי.

יחד הן מובילות סרט שמתפאר באנסמבל שחקנים נהדר. בולטים במיוחד הם טימותי שאלאמה המלא בקסם אישי כהרגלו, בתפקיד לורי הצעיר שמתחבר עם הבנות ומתעניין במיוחד בג׳ו, לורה דרן בתור אם המשפחה ומריל סטריפ בתפקיד אורח משעשע כדודתן הזקנה של הבנות.

 

 

בזמן שהיא שומרת על קווי המתאר הכלליים של המקור הספרותי, מעניין היה לצפות במקומות ובדרכים בהן גרוויג מצליחה לעצב מחדש את היצירה. השינוי הבולט ביותר הוא המבנה הנרטיבי, שבניגוד לספר אינו לינארי ונע בין שני צירי זמן נפרדים. ההתכתבות המעניינת שנוצרת בין שתי התקופות מבליטה ניגודים בהתבגרותן של הבנות. כדי לשאוב אותנו לעולם אותו היא מעצבת, גרוויג דואגת לאפיין בייחודיות כל תקופת זמן, למשל בהבדלי צבעוניות בין הזמנים השונים. בזכות בחירות אלה, נוצר עיבוד עצמאי שאיכויותיו לא תלויות בהיכרות מוקדמת עם יצירת המקור.

גרוויג יוצקת לסיפור רבדים נוספים, כמו הבלטה של רעיונות חברתיים פמיניסטים שמתאימים לשיח העדכני בימינו. למרות שרעיונותיה חשובים ונכונים בכוונתם, הרגשתי שלעיתים הם מועברים בבוטות וישירות דרך שורות דיאלוג המוחלפות בין הדמויות בסרט.

 

 

רובד נוסף הניכר בסרט הוא היבט רפלקסיבי הבא לידי ביטוי בהתייחסויות ליצירת הספר המקורי עצמו. דרך סיפורה של ג׳ו, הסופרת שמסרבת לקבל את לחצי החברה ואת התבגרותן הטבעית של האחיות, גרוויג מציגה בפנינו את שלל הנושאים שעומדים בפני יוצר – להט הכתיבה ואובדנה, התמודדות עם ביקורת, דעת הקהל ונאמנות היוצר אל עצמו מול מוציאים לאור. נשים קטנות היא יצירה קולנועית רפלקסיבית, העוסקת גם באמנויות נוספות (כתיבה, משחק, ציור ומוזיקה) בדומה למגוון כישרונותיהן של בנות משפחת מארץ׳. גרוויג מבליטה את הערך של סיפור מסוג כמו נשים קטנות, שלכאורה הוא יותר קטן ואינטימי ופונה במובהק יותר לנשים, כיצירה בעלת ערך וחשיבות אוניברסליים.

הסרט מלווה את ג'ו בציפייה ובהתרגשות שלה אל מול יצירתה הקורמת עור וגידים. תחושות אלה דומות לחוויית הצפייה בסרט עצמו, שמרכיביו העלילתיים מתלכדים לכדי סרט שלם ומרגש המהווה גרסה עדכנית וחכמה לסיפור שמרגיש רלוונטי מתמיד.

 

גרטה גרוויג מביימת את "נשים קטנות"

 

 

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email