נטפליקס, Me Too, והטלוויזיה: המגמות והמלחמות של הקולנוע בראי הפסטיבלים הגדולים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

שלושת הפסטיבלים האירופאים הגדולים – קאן, ונציה וברלין – חשפו לראשונה סרטים רבים שהתבלטו גם לאחר מכן כסרטים הגדולים ביותר של זמנם, ומבט על מצעדי העשור הנוכחי מוכיח שהשפעתם על הנוף הקולנועי עודנה חזקה, על אף השינויים וההתפתחויות בתעשיה. גם רשימת סרטי העשור שלנו כאן באוף סקרין מדגימה זאת: 19 מתוך 25 סרטי הרשימה החלו את דרכם באחד משלושת הפסטיבלים הגדולים. לכן, לא רק הסרטים, אלא גם הפסטיבלים הגדולים עצמם, דרך התמורות שהם עוברים והקונפליקטים שבמרכזם הם עומדים, חושפים ומשקפים סוגיות והיבטים אקטואליים חשובים של תעשיית הקולנוע בעשור האחרון.

 

Image result for cannes netflix

פסטיבל קאן vs נטפליקס

אחת הסוגיות הגדולות אליה נדרשו הפסטיבלים הגדולים היא כמובן עליית שירותי הסטרימינג, ובמיוחד נטפליקס. נקודת הפתיחה של עימות ישיר בין נטפליקס לדוגלים בהפצה קולנועית מסורתית הייתה בפסטיבל קאן של שנת 2017, כאשר שני סרטים בהפצת נטפליקס התקבלו לתחרות הראשית: אוקג׳ה של בונג ג׳ון הו וסיפורי מאירוביץ של נואה באומבך. תגובת הנגד של ״טהרני״ הקולנוע לכך הייתה חזקה, והלוגו של נטפליקס עורר קריאות בוז בהקרנות העיתונאים בפסטיבל, אף שלאחר מכן הסרטים עצמם זכו לתשואות.

שאלת ההפצה בקולנוע של סרטי נטפליקס טעונה במיוחד בצרפת, משום ששיטת ההפצה של נטפליקס – סטרימינג ולעיתים מסוימות הקרנה במספר מצומצם מאוד של בתי קולנוע ביום העלייה לסטרימינג – הייתה מנוגדת לחוק הצרפתי שמחייב פרק זמן ארוך של 3 שנים בין הפצת סרט בקולנוע לבין הפצתו בשירותי סטרימינג. רבים, כולל המנהל האומנותי של קאן תיירי פרמו, הסכימו כי דרושה רפורמה לחוק במציאות של היום, אך עד כה לא הושגה הסכמה עליה. בנסיבות אלו נטפליקס העדיפה לוותר לגמרי על הפצה קולנועית בצרפת, מהלך שלא רק עורר את זעמם של טהרנים של החוויה הקולנועית, אלא גם של בעלי בתי הקולנוע בצרפת. המחלוקת הובילה לכך שאחרי הפסטיבל של 2017 הנהלת פסטיבל קאן החליטה להבהיר שרק סרטים אשר יופצו בבתי הקולנוע בצרפת יתקבלו לתחרות הראשית. בעקבות כך, נטפליקס לא התפשרו והחליטו להחרים את הפסטיבל (מלבד סרטים שהוצגו בו ונרכשו ע״י נטפליקס להפצה מחוץ לצרפת).

לעומת קאן, היחס של ונציה ושל ברלין כלפי סרטי נטפליקס פחות נוקשה. פסטיבל ונציה במיוחד מרוויח מכך: בשנים האחרונות נטפליקס מפיצה כמות הולכת וגדלה של סרטים מעניינים של במאים בולטים ומוערכים, ורבים מהם נשלחים לונציה, למשל ״רומא״ של אלפונסו קוארון, שאף זכה באריה הזהב. גורם נוסף לכך שנטפליקס מעדיפים את ונציה הוא מיקומו בלוח השנה בספטמבר, שמאפשר להשתמש בו כמזנקה יעילה לקראת עונת הפרסים של סוף השנה (מאותה הסיבה, סרטים דוברי אנגלית נוספים מלבד אלה של נטפליקס נוטים לתעדף את ונציה).

בעקבות כך קמו מספר קולות – בעיקר בתקשורת האמריקאית – שביקשו לערער על המעמד של קאן בראש ההיררכיה כ״מלך הפסטיבלים״. אך בקאן המשיכו להציג בזמן הזה סרטים בולטים שזכו לשבחי המבקרים והסינפילים (וב-2019 גם היו להם שוב יותר אוטרים אמריקאים כמו טרנטינו ומאליק, דבר שאולי עזר להרגיע את התרעמות התקשורת האמריקאית) ושימרו את מעמד הפסטיבל וחשיבותו לקולנוע העולמי.

 

Image result for venice film festival

הטלוויזיה והקולנוע

מלבד התמודדות עם שאלת הסטרימינג כפלטפורמת הפצה לקולנוע (ואולי גם ביחס אליה) נעשתה מקובלת יותר ויותר התפישה כי טלוויזיה היא מדיום שווה ביכולתו לקולנוע והגבולות בין המדיומים החלו להיטשטש יותר ויותר, מגמה שהחלה בעשור שעבר והתגברה בעשור הנוכחי. דוגמה בולטת לכך היא Berlinale Series, מסגרת חדשה המוקדשת לסדרות טלוויזיה שפתחו בפסטיבל ברלין בשנת 2015.

בונציה ובקאן לא נקטו בצעד כה דרסטי, אך גם אצלם היה ניתן למצוא את נוכחות הטלוויזיה: בונציה הוקרנו מספר פעמים פרקים של סדרות מחוץ למסגרת התחרות, כמו למשל החברה הגאונה והאפיפיור הצעיר. כמו בסוגיית ההפצה בקולנוע, בקאן נותרו הכי טהרנים ושילבו טלוויזיה במסגרת ההקרנות אך ורק בשנת 2017, כאירוע מיוחד לציון 70 שנה לפסטיבל כשלשני זוכי עבר של דקל הזהב היו סדרות חדשות: ג׳יין קמפיון, שהעונה השנייה של סדרתה קצה האגם הוצגה במלואה, ודיוויד לינץ׳ עם שני הפרקים הראשונים מהעונה השלישית של טווין פיקס – אולי הדוגמה המובהקת ביותר לטשטוש גבולות השיח בין טלוויזיה לקולנוע בעשור האחרון.

 

Image result for montée des marches de 82 femmes

המאבק בהטרדות המיניות והשאיפה לשיוויון מגדרי

תנועת me too, שקמה ב-2017 לאחר חשיפת התקיפות המיניות שביצע המפיק הנודע הארווי ויינשטיין, העלתה את נושא הניצול המיני בתעשיית הקולנוע לשיח הציבורי והתקשורתי ברחבי העולם. הקריירה של רבים מאותם בעלי כח בהוליווד שהואשמו בהטרדות נפסקה לחלוטין בעקבות חשיפת ההאשמות נגדם. אולם, בפסטיבלים הגדולים מספר יוצרים אחרים שמואשמים בהטרדות מיניות ואף באונס המשיכו לקבל במה.

בקאן הציגו בתחרות את ״מכתוב אהובתי: אינטרמצו״ של עבדלטיף קשיש, שזכה בדקל הזהב בעבר על סרטו ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ ומאז הואשם בתקיפה מינית, ובונציה הציגו את ״קצין ומרגל״ של רומן פולנסקי, כשהוא מואשם בארבע תקיפות מיניות (מספר שגדל מאז הפסטיבל), כולל האונס המוכר לכל שביצע בילדה סמנתה גיימר בשנות ה-70. בעוד שסרטו של קשיש נקטל בידי הביקורות ולא בטוח כרגע האם יזכה להפצה כלשהי בעולם, סרטו של פולנסקי זכה בפרס השני בחשיבותו בונציה ואף הופץ גם בישראל. זה כנראה משקף את הפער במידת ההשפעה של me too בארה״ב -שבה לא נראה שיפיצו עוד סרטים של פולנסקי – לעומת אירופה, בה ממשיכים להלל את אותם במאים. בנוסף, הדבר מעיד על עמדות שונות ביחס לשאלת ההפרדה בין היוצר ליצירה.

סוגיה בולטת נוספת בשנים האחרונות הקשורה ליחס בין היצירה והיוצר/ת היא השאיפה להשיג שוויון מגדרי בתעשיית הקולנוע. פסטיבלים רבים ברחבי העולם, כולל שלושת הגדולים, חתמו בשנים האחרונות על יוזמת 50/50 עד 2020, אשר מטרתה להגיע לשוויון מגדרי בשאיפה ל-50 אחוז נשים עד שנת 2020. הפסטיבלים הגדולים אמנם הצליחו להגיע ליעדים אלה בכל הנוגע לדרג המנהלי וצוותי הלקטורה, אך בתחום בסרטים הנבחרים המחאה ממשיכה. לפי הנתונים, בקאן במהלך החצי הראשון של העשור, נבחרו בכל שנה בין 0 ל-2 סרטים בבימוי נשים לתחרות הראשית בלבד, כלומר 0-10 אחוז (מלבד המקרה המיוחד של 2011 עם 4 סרטים של במאיות). לעומת זאת, בחצי השני של העשור נראה שהמספר התקבע על 3-4 סרטי במאיות, כלומר 15-20 אחוז מסרטי התחרות, שיפור לא מהותי במיוחד. לעומת זאת, בברלין עמדו בסטנדרט הנוכחי של קאן כבר בתחילת העשור, ובשנה האחרונה אף חלה אצלם עלייה משמעותית: 7 מתוך 16 הסרטים שהוצגו בתחרות הראשית בוימו בידי נשים, כלומר 43.75 אחוז מסרטי התחרות, מרחק סרט אחד בלבד משוויון מוחלט. אך אם בברלין נדמה שהמטרה של 50/50 אפשרית, בונציה המצב עדיין נראה רחוק מתמיד, כשבשנים האחרונות המספר נע בין סרט אחד לשניים של במאיות בתחרות.

מספר מהמנהלים האומנותיים של הפסטיבלים טוענים כי מיעוט הסרטים בבימוי נשים בתחרויות נובע מהמציאות הנוכחית של תעשיית הקולנוע והסרטים המוצעים לתחרויות. לטענתם, שינוי אמיתי צריך לנבוע קודם כל מהפקה של יותר סרטים של במאיות ורק אז הדבר יוכל להתבטא בפסטיבלים. אך עדיין קשה להאמין שהפסטיבלים מוצאים כמות כה מועטת של סרטי במאיות ראויים בעיניהם, במיוחד כשבונציה למשל השאירו סרט שזכה לביקורות משבחות כמו לדוגמה זאמה של לוקרציה מרטל מחוץ לתחרות ב-2017. ניתן אף לטעון שהפסטיבלים דווקא ראויים להיות כוח מניע בשינוי, אם הם באמת מעוניינים בו. מעניין להבחין כי בקאן למשל במסגרות של הסרטים הקצרים קרובים הרבה יותר לשוויון מגדרי של יוצרי הסרטים המוצגים – ניתן לתהות האם זה נושא בשורה לדור העתיד, או רק מעיד על כך שהלקטורים של מסגרות אלה מתאמצים יותר להשיג שוויון, או בכלל שמצב התעשייה הנוכחי מקשה יותר להצליח להפיק פיצ׳ר שאישה שואפת לביים.

 

Image result for nadav lapid berlinale

הקולנוע הישראלי בעולם

מהזווית המקומית, ייצוגו של הקולנוע הישראלי בפסטיבלי הקולנוע הגדולים מעיד על הצלחתו העולמית לאורך העשור האחרון. לאחר שהעשור הקודם היווה פריצה משמעותית עבור הקולנוע הישראלי בעולם, החל מההצלחה של חתונה מאוחרת ב-2001 בקאן ועד לזכייה של לבנון באריה הזהב ב-2009 עם עוד שלל ציוני דרך מרשימים בין לבין, נראה שהקולנוע הישראלי שמר על המומנטום גם בעשור זה והמשיך בהצלחתו עם זכיות משמעותיות, כגון פרס התסריט בקאן להערת שוליים בתחילת העשור, פרס אריה הכסף בונציה לפוקסטרוט וכמובן דב הזהב בברלין למילים נרדפות בסוף העשור.

מעבר לזכיות בפרסים, הקולנוע הישראלי שמר על נוכחות מתמדת בפסטיבלים עם סרטים רבים אשר זכו לביקורות מחמיאות, ואף הגיע לשיא מרשים כאשר ב-2014 שישה פיצ׳רים ישראלים הציגו במסגרות השונות של קאן. גם בתחום הסרטים הקצרים הקולנוע הישראלי זוכה לייצוג נכבד בפסטיבלים, בין השאר באמצעות נוכחות קבועה בשנים האחרונות במסגרת הסינפונדסיון של קאן המיועדת לסרטי סטודנטים, דבר שעשוי לבשר טובות בנוגע לדור העתיד של הקולנוע הישראלי.

מבט לעתיד…

בתחילת העשור הקרוב צפויים שינויים מעניינים בניהול פסטיבלי הקולנוע: דיטר קוסליק, המנהל האומנותי של ברלין מזה שני עשורים, יוחלף בידי קרלו שטריאן המגיע מפסטיבל לוקרנו, והשנה הנוכחית אמורה להיות האחרונה בתפקיד של אלברטו ברברה בניהול האומנותי של ונציה. יהיה מעניין לעקוב האם שינויים מנהלתיים אלה יובילו גם לשינוי באופי הפסטיבלים והסלקציה שלהם. מעבר לכך יהיה מעניין לעקוב אחרי התהליכים שהחלו בעשור הנוכחי: האם ימצאו פשרה בין עליית הסטרימינג למקום חווית הצפייה הקולנועית המסורתית? האם תהיה יותר התקדמות לעבר שוויון מגדרי? יותר מכל, אני מצפה לגלות את הסרטים החדשים שיחשפו בפסטיבלי הקולנוע ואולי ישארו איתנו עד סיכום העשור הבא.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email