מצעד 25 הסרטים הטובים של העשור

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

לאחר דיונים עמוסי תפניות, ויכוחים עזים ועבודה מאומצת, מערכת אוף סקרין גאה להציג את דירוג סרטי העשור שלה! הרשימה כוללת סרטים מישראל, ארה״ב, בריטניה, צרפת, קנדה, הונגריה, רוסיה, טורקיה ואיראן. נכנסו אליה סרטים קצרים יחסית אל מול יצירות ארוכות (מאוד), סרט של במאי בן 25 וסרט של במאית בת 90, סרטים תיעודיים וסרטים עלילתיים, זוכי אוסקר וזוכי פסטיבל קאן וגם כאלו שלא זכו בשום דבר בערך. מעט על שיטת הבחירה: כל אחד מהמשתתפים דירג את 25 הסרטים שהוא הכי אהב באופן אישי, ובהתאם כל סרט צבר ניקוד. שקלול כל הנקודות הוא זה שיצר את הדירוג שלפניכם (מלבד כמה הטיות מכוונות, בדיעבד). בעקבות השיטה האכזרית, הסרטים שהיה להם קונצנזוס בין המצביעים עקפו בדירוג חלק מהסרטים שפיצלו את הדעות שלנו. בכל מקרה, למרות שכל אחד מאתנו מרגיש כי יצירות אדירות שהיה רוצה שייכנסו לדירוג נותרו בסופו של דבר בחוץ, אנחנו בהחלט יכולים להצהיר כי הרשימה מייצגת את הטעם הקולקטיבי של אוף סקרין – או לפחות חלק ניכר ממנו. על כל סרט כתב אחד מחברי המערכת המשתתפים בפרויקט כמה שורות שמסבירות, על קצה המזלג ממש, מה גרם לו להתבלט אל מול האחרים. מקווה שתהנו! // גדי רימר

 

תוצאת תמונה עבור אפס ביחסי אנוש -הצגה

25. אפס ביחסי אנוש (טליה לביא, ישראל 2014) Zero Motivation

קומדיה אפיזודית ישראלית משובחת, שמעיזה להעמיד את פקידות הקפה, מש"קיות הנייר, מש"קיות הדואר – טובות בנותינו – במרכזה. שום דבר לא יעמוד בדרכן של דפי (נלי תגר), זהר (דאנה איבגי) ורמה (שני קליין) אל עבר המטרה. כל האמצעים כשרים בדרך להגשים את חלומן – דפי עושה הכל כדי לצאת מהמדבר ולעבור לשרת בקריה, זהר לא בוחלת באמצעים כדי להשאיר את דפי איתה במשרד ורמה המפקדת מנסה להשתלט על הבנות ולהתקדם בסולם הדרגות. שלושתן נאלצות להתמודד עם גברים מדכאים או אלימים בדרכן ליעד. הביקורת הנוקבת של טליה לביא על הבזבוז והדיכוי של הכח הנשי והאנושי במערכת הצבאית, ההומאניות והחמלה המופגנת שלה כלפי הדמויות כולן, היעדר הדידקטיות של הסרט וההומור הקולח, יוצרים תמונה מורכבת של חברה ישראלית גברית, מיליטנטית וחולה. הסרט היה להיט אדיר גם בקופות וגם אצל המבקרים – ובצדק. // חן שמואלי

 

תמונה קשורה

24. מלון גרנד בודפשט (ווס אנדרסון, ארה״ב 2014) The Grand Budapest Hotel

מלון גרנד בודפשט הוא השיא האסתטי של היוצר הכי אסתטי בקולנוע העכשווי – ווס אנרדסון. הסרט, שמתרחש בממלכה אירופית ששמה כשל וודקה אהובה, מתבסס על סיפוריו של שטפן צווייג הגדול, ומצליח לשמר את המורכבות והיופי של ההתפרקות הדקדנטית בכתביו. בקולנוע האירופי המודרני כיכבה האצילות דרך שלל דמויות של אינטלקטואלים יפים, עשירים ומתוסבכים. בהקצנה מודעת אך אוהבת מאוד, הסרט מצליח לחזור לאיכות נשכחת זו של היקסמות מקולנוע בתוך מותחן קצבי, אפלולי ומגוחך. הרבה דברים טובים אפשר לומר על הסרט, אך בסופו של דבר אלו המוקפדות והדיוק של האיפור, התפאורה והתלבושות בו, לצד הגודש והעומס החריגים שלהם, שהופכים אותו לבלתי-נשכח באמת. // גולי דולב-השילוני

 

תמונה קשורה

23. הלובסטר (יורגוס לנתימוס, בריטניה 2015) The Lobster

הבמאי היווני יורגוס לנטימוס הוא שם שנעשה יותר ויותר מוכר לאורך העשור הנוכחי. עוד לפני שגרף מועמדויות לאוסקר על ״המועדפת״, היה זה ״הלובסטר״, סרטו הראשון באנגלית, שהיווה פריצת דרך משמעותית לתודעה של הקהל הרחב. כמו בסרטו המוקדם ״שיני כלב״ משנת 2009, לנטימוס יוצר כאן תרחיש של עולם מוקצן וסוריאליסטי על מנת להציב מראה מעוותת מול החברה. לנטימוס בוחן את המשמעות של מערכות יחסים בעידן המודרני באמצעים של ריחוק אבסורדי והומור גרוטסקי אשר בוודאי יובילו לפיצול מוחלט בין אלו שיאהבו ואלו שייסלדו מסגנונו, אך בעיניי הסרט מתמודד עם הקונספט הייחודי שלו באופן יצירתי, מצחיק ומדויק, ונע באלגנטיות על הגבול שבין המגוחך לאכזרי. לבסוף, הוא אפילו מצליח לתת מקום לאפשרות מנחמת של אהבה אמיתית – גם בתוך העולם המוקצן שלו. // נועה דולברג

המשיכו לקרוא: על סצנות פתיחה מנותקות מהנרטיב (מהדורה 1)

 

תוצאת תמונה עבור ‪her 2013 frame‬‏

22. היא (ספייק ג'ונז, ארה"ב 2013) Her

דמיינו את "הרומן שלי עם אנני", רק במדע-בדיוני: גבר ואישה מתאהבים, והאישה מעריצה אותו עד שהיא מצליחה להתעלות על רמתו האינטלקטואלית, אבל אז היא מבינה שהיא לא צריכה אותו. בגדול, זה הסיפור של "היא", רק שהפעם הגבר הוא מופנם ומוזר יותר – והאישה היא מחשב. הסרט מצליח לחקור את היסודות הקיומיים של אהבה, בדידות ותלות דווקא מתוך בריחה אל עתיד קרוב, שמעלה בו בזמן שאלות עמוקות על המשולש אדם-טכנולוגיה-ניכור ביחס להווה. ההזיה המערערת הזו מצליחה גם לרגש ולסחוף דרך משחקו הגדול של חואקין פניקס, ולהרשים בדברי הימים של מערכת היחסים הקולנועית שבין תמונה וצליל – בשל היעדרו של ייצוג ויזואלי לדמות הנשית הראשית בו. // גולי דולב-השילוני

המשיכו לקרוא: פנטזיה רומנטית ללא קשר עין (מהדורה 2)

 

Related image

21. מקס הזועם: כביש הזעם ( ג׳ורג׳ מילר, אוסטרליה 2015) Mad Max: Fury Road

הסרט האחרון עד כה בסדרת "מקס הזועם", היא יצירה אפית על בריחה מגורל ועל האפשרות להיגאל מחדש. מקס מתלווה למסע בריחתן של חמש שפחות מין של שליט חסר רחמים, אותו מנהיגה הלוחמת קטועת-היד פיוריוסה. ג'ורג' מילר חוזר לעולם שברא בסרטים קודמים (בשנות השמונים) ולז'אנר השגור של סרטי אקשן – ומעניק להם את מה שהוא מעניק גם לדמויות בו – גאולה. מה שעומד בבסיס הגדולה של "מד מקס: כביש הזעם", היא ההבנה הבסיסית של הדימוי הקולנועי, האודיו-ויזואלי, של אקשן – ושל גופים בתנועה ופעולה. כל תנועה על המסך (של המצלמה, של דמות או של רכב) יוצרת דימוי עוצמתי שנצרב בתודעה. במובן זה לפחות, נוצר קשר עמוק של רפלקציה והבנה של החוויה הקולנועית בצורתה הראשונית ביותר. // אוהד עמיחי

 

תוצאת תמונה עבור ‪synonyms 2019‬‏

20. מילים נרדפות (נדב לפיד, ישראל 2018) Synonyms

״מילים נרדפות״ של נדב לפיד, זוכה הפרס הגדול בפסטיבל ברלין, מחייב אותנו להביט מנקודת מבט אחרת על הישראליות. יואב (תום מרסייה) הוא חייל משוחרר שמחליט למחוק את ישראל מחייו ולחיות כצרפתי בצרפת. הבחירה בגיבור שכולו קרע בין הישראלי לצרפתי, הדימויים הקולנועיים העשירים, התעוזה היצירתית מבחינה צורנית ומעשי האהבה שהמצלמה מפגינה כלפי הגיבור – הן שהפכו את הצפייה במילים נרדפות בלתי נשכחת. נדב לפיד מחייב אותנו במיומנות גדולה לצלול אל שאלות של זהות, שייכות וגוף. העוצמה של הסרט טמונה בעיקר ביכולת הנפלאה של לפיד לספר ברמה הקולנועית את האדם שהוא מציג על המסך, גם ללא מילים. // חן שמואלי

המשיכו לקרוא: מילים נרדפות (מהדורה 4)

 

תוצאת תמונה עבור ‪a portrait of a lady on fire‬‏

19. דיוקן של נערה עולה באש (סלין סיאמה, צרפת 2019) A Portrait of a Lady on Fire

הנציג היחיד של 2019 הוא סרטה המופלא של סלין סיאמה, אחת הבמאיות המוערכות בעולם כיום, שמגיעה לפסגת הקריירה האמנותית שלה – לפחות עד כה. זהו סרט סוחף ועצוב על אהבה, על יצירה ועל הקשר ההדוק ביניהן. במהלך ימים ספורים, נפגשות מריאן – ציירת צעירה, ואלואיז – בת המעמד הגבוה אותה היא אמורה לצייר, מתאהבות כנגד כל הסיכויים והמוסכמות החברתיות ולבסוף נאלצות להיפרד לתמיד, ולכבות את האש הבוערת בלבבותיהן. סרטה של סיאמה מהדהד יצירות מופת קולנועיות כגון ״פרסונה״ של אינגמר ברגמן ו״הפסנתר״ של ג׳יין קמפיון, ומתכתב עם קלאסיקות של תרבות המערב (בעיקר הסיפור המיתולוגי על אורפאוס, שיורד אל השאול על מנת להציל את אהובתו המתה). יצירה פמיניסטית, הומאניסטית ורפלקסיבית בלתי נשכחת. // גדי רימר

 

Image result for faces places

18. אנשים ומקומות (אנייס ורדה וג׳יי אר, צרפת 2018) Faces Places

על פניו, ״אנשים ומקומות״ הוא סרט פשוט וחמוד: זקנה מצחיקה מטיילת ומדברת עם אנשים נחמדים ברחבי צרפת. אולם למעשה, מדובר בעוד הברקה מבית היוצר של ורדה זצוק"ל, שבה הפיוטי הוא ביקורתי, והפקת הסרט עצמה היא פעולה קהילתית ופוליטית. במהלך הסרט האמן הצעיר JR מסיע את ורדה בין כפרים ועיירות שוליים, והשניים מתרפקים יחד על זוהר עברם של המקומות ומדביקים פוסטרים ענקיים שמנסים לשחזר אותו. נשים שיושבות בתוך מכולות בנמל, דוור שמעתה יעבור כל יום מתחת להדפס ענקי שלו וגודאר אחד שלא פותח את הדלת, כל אלו מרכיבים את ההרהור החם הזה על מודרניות, קהילה וזמן, שאהבת האדם (והקולנוע) הכנה שבבסיסו מגרשת כל מרירות וציניות. ורדה, אולי יוצרת הקולנוע הגדולה בכל הזמנים, הלכה לעולמה השנה בגיל 90 והותירה אחריה מורשת מפוארת של סרטי מופת אשר פרצו דרך והשפיעו רבות על הדורות הבאים. // גולי דולב-השילוני

המשיכו לקרוא: ייצוגים של זכרון בסרטיה של אנייס ורדה (מהדורה 5)

 

תוצאת תמונה עבור ‪mommy 2014‬‏

17. מאמי (קסבייה דולאן, קנדה 2014) Mommy

מהבמאית המבוגרת ביותר בעולם הקולנוע, לבמאי הצעיר ביותר. הבמאי הקנדי המוערך קסבייה דולאן פרץ בעשור האחרון לתודעה עם רצף של סרטים זוכי פרסים אותם ביים בין גיל 20 לגיל 25. שיאו של הרצף הזה, ושל הקריירה שלו עד כה, הוא הסרט ״מאמי״, המתאר את היחסים בין צעיר היפראקטיבי ואלים אשר נזרק מבית הספר לבין אמו החד-הורית שנאלצת להתמודד עמו. פצצת האנרגיה של דולאן גרפה שבחים ופרסים בכל העולם (כולל פרס יוקרתי בפסטיבל קאן) והפכה אותו מהבמאי הצעיר שכולם שמעו עליו, לבמאי שכולם מחכים בקוצר רוח לסרטיו הבמאים (אשר עד כה לא התעלו לרמה של ״מאמי״, יש לומר). הסצנה בה מושמע השיר Wonderwall של אואזיס היא אולי הרגע הקולנועי המדהים ביותר של העשור מבחינתי, ומייצגת את היצירתיות והכישרון המתפרץ של דולאן. // גדי רימר

 

תוצאת תמונה עבור ‪a separation‬‏

16. פרידה (אסגאר פרהאדי, איראן 2011) A Separation

כמו יצירות מופת אחרות שמצליחות להתעלות מעל זמן, מקום ושפה, גם פרידה מתכנס לסיפור ספציפי להחריד, שמעוגן בדת מסוימת, דינמיקה משפחתית מסוימת ואפילו חוקי גירושין מאוד מסוימים, רק כדי להמריא מעל אלו ולגעת בחוויות האנושיות הבסיסיות ביותר. בדירה איראנית פשוטה שכל יציאה ממנה היא סימן רע, הבית עצמו מתפרק. בתחילה זוג מנסה להיפרד, אחר-כך נכנס עוד זוג מבחוץ כי אב המשפחה גוסס, וברקע ניצבת הבת שמתחילה את התבגרותה ומתביישת בהוריה. הסרט המדהים הזה מראה את כוחם של הסרטים הקטנים, האינטימיים והפשוטים-לכאורה, של דרמות משפחתיות נטולות אפקטים המציפות בתבונה וברגישות את הפחדים הכי יסודיים: נטישה, זקנה, אלימות, מותה של אהבה. זוכה פרס הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר, וסרטו המוערך ביותר של אשף הקולנוע האיראני פרהאדי. // גולי דולב-השילוני

 

תמונה קשורה

15. פרויקט פלורידה (שון בייקר, ארה״ב 2017) The Florida Project

כשהוא מושפע מתנועות קולנועיות קלאסיות כמו הניאוריאליזם האיטלקי, הבמאי שון בייקר – אחד הבמאים העצמאיים המעניינים שצמחו בעשור האחרון – מתמקד באנשים משכבות חברתיות מוחלשות, מנודות, נשכחות: כאלה שהקולנוע המז'ורי שוכח – או פשוט לא מעוניין לעסוק בהן. סגנונו הייחודי בא לידי ביטוי באסתטיקה המאפיינת את סרטיו, שכבר זכתה לכינוי "פופ וריטה". זו שפה ויזואלית צבעונית, דינמית ומוקפדת. הדמויות של סרטיו נאלצות "לצבוע" את סביבתן כדי להתמודד עם הקשיים אותם מביאה המציאות בה הם חיים. בייקר משתמש באותה פלטת צבעים – וגם במכחול, כשבוחר לצלם חלקים מסרטיו במצלמת iPhone – כדי לתאר את עולמן בצורה מדויקת ומלאת חמלה, להביט מבפנים ולא מבחוץ. בבחירותיו הוא גם מעביר ביקורת חברתית נוקבת ומפנה אצבע מאשימה כלפי תאגידים גדולים (למשל, אפל, יצרנית מכשירי האייפון שמוכרים לאותם אנשים אשליות זולות ביוקר) וכלפי הקפיטליזם ואי-השוויון בממסד האמריקאי כולו. ב"פרויקט פלורידה" בייקר מביט על מוטל דרכים בפאתי דיסני-וורלד, ומתמקד בילדה בת 6 שמתגוררת עם אמה הצעירה באחד מחדריו. בייקר צובע את העולם מנקודת מבטה של הילדה מוני ברגישות ובדיוק, כשהשיא מגיע בסצנת הסיום המפתיעה של הסרט – שהיא אחד מרגעי השיא הקולנועיים של העשור האחרון, ורגע מושלם של קולנוע-אמת. // אוהד עמיחי

המשיכו לקרוא: סרטי אייפון: אסתטיקה ופרקטיקה חדשה (מהדורה 1)

 

Image result for the act of killing

14. מעשה בהרג (ג׳ושוע אופנהיימר, ארה״ב 2012) The Act of Killing

בשנים 1965-66 נטבחו באינדונזיה מאות אלפי בני אדם אשר תויגו כמתנגדים פוליטיים. עשורים לאחר מכן, ה״מאפיונרים״ אשר עזרו לממשל ברציחות ההמוניות עדיין מוצגים כגיבורים בתרבות של המדינה, והיחס לסוגיה עשוי להיראות הזוי ומעוות לעיניים חיצוניות ומערביות. זה בפני עצמו נושא בעל פוטנציאל מרתק לסרט דוקומנטרי, אך הבמאי ג׳ושוע אופנהיימר לא הסתפק רק בכך: הוא ניגש לנושא עם קונספט ייחודי ונועז, במסגרתו הוא פנה לאותם רוצחים מהוללים וביקש מהם לשחזר את מעשיהם בצורת סרט קולנוע מסוגנן, ותיעד את תהליך השחזור. בכך נוצר רובד רפלקסיבי מרתק, הבוחן כיצד הקולנוע מצד אחד יכול לפאר אלימות ולתת השראה לאנשים ומעשים נוראיים, ומצד שני כיצד הוא יכול לחשוף את האמת המטרידה שמאחוריה ולעמת אותנו עמה. ״מעשה בהרג״, הסרט התיעודי שדירגנו במקום הגבוה ביותר בעשור, הוא יצירה מבריקה – אשר צפייה בה היא חוויה קולנועית מטרידה, עוצמתית ויוצאת דופן. // ערן אלתר

 

תמונה קשורה

13. לוויתן (אנדריי זוויאגניצב, רוסיה 2014) Leviathan

אנדרי זוויאגניצב הוא אחד מיוצרי הקולנוע האירופאים הבולטים והמוערכים של שנות האלפיים. סרטיו האיטיים והקודרים מקפיאים את הדם ומתהדרים בדימויים מרהיבים ביופיים, אשר עוטפים את הביקורת החברתית-פוליטית שתמיד נמצאת במרכזם. בסרטו ״לווייתן״, מבנה זוויאגניצב סיפור איוב מודרני ברוסיה של ימינו: קוליה, מכונאי המנסה לפרנס את משפחתו, מגלה בבוקר אחד כי ראש העיר עומד להשתלט לו על האדמה ולהרוס את ביתו תמורת תשלום סמלי. ככל שמנסה קוליה להיאבק בממסד ובמערכת, חייו מתפרקים בהדרגה, וכל מה שהיה לו אובד ונעלם. סרט מהמם ועוכר שלווה שנע בין מלודרמה משפחתית לקולנוע חברתי, בין סיפור קטן על משפחה ואהבה למשל אקזיסטנציאליסטי-קפקאי. // גדי רימר

 

תוצאת תמונה עבור ‪under the skin 2014 film‬‏

12. מתחת לעור (ג׳ונתן גלייזר, ארה״ב 2013) Under the Skin

מדובר באחת הפנינים הקולנועיות של העשור הנוכחי, שבבסיסה עומד רעיון מוזר במיוחד: סקרלט ג'והנסון (בחירת ליהוק מבריקה) מגלמת ישות חוצנית דמוית אדם המשוטטת ברכבה ברחבי סקוטלנד, כציידת המחפשת אחר טרפה – טרמפיסטים גברים צעירים. מה שקורה במקום שאליו היא לוקחת אותם הוא רק אחד מהרגעים המפעימים והמסויטים שבאמת נכנסים אל "מתחת לעור" של הצופים ומסרבים לצאת. הבימוי האיטי ומעורר ההשראה של ג'ונתן גלייזר מסמן צעד מרשים נוסף בשכלול הדרמטי של כישורי המבע הקולנועי שהוא פיתח בעולם הקליפים והפרסומות. הפסקול המצמרר והמדהים שמלווה את הסרט הולחן על ידי המוזיקאית מיקה לוי, וגם לו תפקיד משמעותי בעצמה החושית של הסרט. אחרי הכל, לא מדובר כאן בסרט מדע בדיוני אסקפיסטי, אלא ביצירה שמתעמתת בפחד, ביראה ובהשתאות עם התכונות המכוננות של החוויה האנושית בעולם. // יובל פרנס-מדר

המשיכו לקרוא: איך מרגישה החוויה הבלתי-רגילה של הקולנוע? (מהדורה 2)

 

תוצאת תמונה עבור ‪the turin horse‬‏

11. הסוס מטורינו (בלה טאר, הונגריה 2011) The Turin Horse

שגרת יומם המדכאת והמהפנטת של איכר גס וביתו בבקתה מבודדת, כשבחוץ משתוללות רוחות וסופות אבק בלתי נגמרות, היא שעומדת במרכז יצירתו התובענית והבלתי נשכחת של המאסטר בלה טאר (שהבטיח עם צאתו כי זהו סרטו האחרון). מטרתו של טאר היא להמחיש את החוויה הקיומית האנושית, תוך הדגשת גישתו הפסימיות וחוסר המשמעות החיצונית שהוא מוצא בה. טאר מחלק את הסרט לשישה ימים, אולם אצלו פלא הבריאה והשגשוג מוחלפים בדעיכה איטית והדרגתית של השלמה עמוקה עם חוסר המשמעות, ועם העובדה שהפעולות הסיזיפיות החוזרות ונשנות של השניים לא יותירו ולו חותם מזערי על הקיום. התחושה האפוקליפטית שטאר נוסך באמצעות הצילום המרהיב (של פרד קלמן הגדול), אשר עוקב בחומרה אחר כל פעולה ופעולה של הצמד, לצד הפסקול המדכא והמכשף (של מיהלי ויג), תורמים גם הם להשלמת האווירה, ולניקורו של הסרט בתודעה זמן רב אחרי סיום הצפייה בו. // שני קיניסו

 

תוצאת תמונה עבור ‪the tree of life 2011‬‏

10. עץ החיים (טרנס מאליק, ארה״ב 2011) The Tree of Life

בעת יציאתו בשנת 2011, ״עץ החיים״ היה הסרט החמישי בקריירה בת 38 שנים של הבמאי האמריקאי טרנס מאליק. כמות סרטים פעוטה זאת הספיקה על מנת להפוך אותו לאהוב ומהולל בידי רבים הודות לסגנונו הפואטי והמופשט, גם אם חלק מהצופים נרתעו בדיוק מתכונות אלו של סרטיו. לא בטוח ש״עץ החיים״ הוא הסרט שישנה את דעת מתנגדים אלו, אך עבור מי שמעוניין ומסוגל להתמסר לידי הגישה הקולנועית של מאליק – הסרט הזה הוא חוויה מתגמלת במיוחד. מאליק בוחן קשת רחבה של תמות ושאלות קיומיות אוניברסיליות לצד בחינה אישית מאוד ספציפית מנקודת מבט סובייקטיבית, ומשלב אותם לכדי שלם אחד. לא חייבים להיות מאמינים גדולים כדי לחוש שהסרט מעביר את צופיו חוויה נשגבת, רוחנית. ב״עץ החיים״ מאליק מגיע לשיא הקריירה המרהיבה שלו, בתמיכת הדימויים היפהפיים שיצר עם עמנואל לובצקי (אחד מגדולי הצלמים של שנות האלפיים, שזכה בעשור האחרון בשלושה אוסקרים רצופים). // ערן אלתר

המשיכו לקרוא: האב והאלוהים בסרט עץ החיים (מהדורה 3)

 

תוצאת תמונה עבור ‪moonlight 2016‬‏

9. אור ירח (בארי ג׳נקינס, ארה״ב 2016) Moonlight

על פני שלושה חלקים שמייצגים פרקי זמן שונים, אנו עוקבים אחר סיפור התבגרותו של שיירון, אחר התעצבות הזהות השחורה והקווירית שלו, אחר היחסים המורכבים שלו עם אמו ועם סוחר הסמים שהיה לו דמות-אב. הבמאי בארי ג'נקינס רקם כאן קולנוע קטן, עדין, פיוטי וכנה. ההפתעה שבקטיעת טקס האוסקר לאחר ההכרזה המוטעית על "לה לה לנד" כזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, ותיקונה בהכרזת "אור ירח" כזוכה האמיתי, הייתה אירוע זכור, אך היא משנית לגילוי של הסרט עצמו, שכמו הגיח משום מקום, והפך לאחד הסרטים הבולטים של העשור הנוכחי. // יובל פרנס-מדר

 

תוצאת תמונה עבור ‪phantom thread 2017 frame‬‏

8. חוטים נסתרים (פול תומאס אנדרסון, ארה״ב 2017) Phantom Thread

״חוטים נסתרים״ מייצג רק דוגמה אחת לעשור המרשים של פול תומאס אנדרסון, שגם סרטו ״המאסטר״ היה יכול בקלות למצוא את מקומו ברשימה. הסרט עוסק במעצב אופנה שהוא אב טיפוס של אמן מבוגר, שתלטן וקפדן (בגילום דניאל דיי לואיס בהופעתו הלכאורה-אחרונה). אל חייו נכנסת אישה צעירה אשר הופכת למוזה עבורו, אך לא מוכנה להסתפק במשבצת שהוא מתכוון להכניס אותה אליה (אותה מגלמת התגלית ויקי קריפס, אשר כמו דמותה מצליחה לעמוד על שלה מול דיי לואיס). בתוך עלילה זאת אנדרסון משלב דיון על יחסי הכוחות בין המגדרים, מורכבות היחסים עם דמות של אמן, תסביכי אם, הבדלי מעמדות כלכליים-חברתיים ועוד. זהו סרט נפלא גם ברמת המעטפת הצורנית: כל האלמנטים הקולנועיים מעוצבים באופן מדויק ללא צורך בראוותנות יתר, מגובים במוזיקה נפלאה של ג׳וני גרינווד וכתיבה מצוינת (ואף משעשעת מהצפוי) של אנדרסון, כאשר גם ריב על בישול אספרגוס הופך בו לאחת הסצנות הגדולות של העשור. // נועה דולברג

 

Image result for twin peaks whisper

7. טווין פיקס (דיוויד לינץ', ארה"ב 2017) Twin Peaks: The Return

את השאלה "האם זה עתיד, או האם זה עבר?" מכירים חובבי "טווין פיקס" בעל פה. היא גם מתארת בדיוק את המהות בבסיס הקאמבק של סדרת הטלוויזיה האהובה מאת דיוויד לינץ' ומארק פרוסט, ואולי מסבירה את מיקומה הגבוה ברשימה זו (וברשימות סוף עשור נוספות). קשה להגדיר במדויק את היצירה, האם מדובר טלוויזיה? האם זהו קולנוע? כיאה לטביעת האצבע הקולנועית שלינץ' כבר הותיר על הקולנוע, מדובר ביצירה ששוברת במודע קטגוריות מבניות והפרדות בינאריות, ויוצרת חלל רב משמעי, מסקרן, מסתורי ומרגש. לינץ' ביים את 18 החלקים של הסדרה, ששודרה ברשת שואו טיים, ובסגנונו נע בין הגדרות קולנועיות וטלוויזיוניות שונות, בין מוסכמות ז'אנריות, בין נרטיב דרמטי לחוויות אודיו-ויזואליות מופשטות לחלוטין. "טווין פיקס: השיבה" היא יצירת מופת, ולוודאי תהיה לאבן דרך בהתפתחות היחסים בין קולנוע וטלוויזיה. // אוהד עמיחי

 

תוצאת תמונה עבור ‪certain women‬‏

6. נשים מסוימות (קלי רייכהארדט, ארה״ב 2016) Certain Women

כוחה של קלי רייכהרדט לטעון מורכבות וניאונסים רגשיים עשירים באמצעים אסתטיים פשוטים ועדינים כל-כך, מגיעה לשיאה בסרט זה, שמבוסס על שלושה סיפורים קצרים מאת מיילי מלוי, המתרחשים כולם במונטנה הקפואה והמרוחקת. רייכהרדט משרטטת באופן מינימליסטי ונטורליסטי את האפיזודות המביאות את סיפוריהן של ארבע נשים שונות, כשבין כל הסיפורים ישנם נקודות השקה כאלה ואחרות. היוצרת הגדולה הזו מיטיבה להדגיש את ההחמצה וגם את החסד בחיים של דמויותיה. על אף שהסיפור השלישי (והזכור ביותר, לפי רבים מהמבקרים) הוא טור-דה-פורס של קולנוע ויצירת רגש בדרך ישירה ומתעתעת כאחד, אני אוהב מאוד גם את שני הסיפורים הקודמים לו וחושב שהם לא נופלים ממנו. גדולתה של רייכהרדט נעוצה בכך שהיא אינה לוקחת את האסתטיקה שלה למחוזות הפיוטי, וזאת למרות שהסרט מתרחש בסביבה יפהפייה ומזמינה לכך. זוהי דרך נוספת בה מצליחה רייכהרדט, אחת הבמאיות הגדולות שפועלות כיום, להישאר נאמנה לא רק לסגנונה הייחודי, אלא גם מדגישה יותר מכל את אהבתה הרבה לדמויותיה היום-יומיות ולמעשיהן: בנפשן ובפעולותיהן, בהצלחותיהן ובמוגבלות שלהן, נעוץ הפיוט האמיתי. // שני קיניסו

 

תמונה קשורה

5. בתוך לואין דייויס (ג׳ואל ואיתן כהן, ארה״ב 2013) Inside Llewin Davis

צמד האחים המהולל ביותר בעולם הקולנוע מגיע לאחד משיאי הקריירה – דווקא בסרט אינטימי וקטן במיוחד על זמר פולק צעיר המנסה להתקדם ולהתפרסם. בסרט מתחברים יחדיו באופן מושלם כל האלמנטים המוכרים של האחים כהן: מבנה נרטיבי מעגלי, אבסורד, מסע, אהבה למוזיקה והשילוב בין הומור שחור להגיגים קיומיים. בולט במיוחד האופן שבו הסרט לוכד את הוויית חייו של האדם הכי רחוק מגיבור שניתן להעלות על הדעת, ומצליח לעורר את ההזדהות והאמפתיה של הצופים כלפיו. מבחינתי זהו אחד משני הסרטים הטובים ביותר של האחים בשנות האלפיים, ואחת מהיצירות הגדולות ביותר שלהם בכלל. // גדי רימר

 

תמונה קשורה

4. אהבה (מיכאל הנקה, צרפת 2012) Amour

מיכאל הנקה מוכר בזכות סרטים אשר לרוב בוחנים באופן קר ומרוחק ביטויים שונים של רוע אנושי. לכן היה עשוי להיראות אירוני שדווקא הנקה יביים סרט ששמו ״אהבה״, אולם התברר שהסגנון שלו, המתבונן באופן נטול סנטימנטליות בדמויותיו, למעשה מתאים בצורה מושלמת לספר את סיפורם של זוג נשוי מזדקן הנאלץ להתמודד עם שבץ פתאומי שעוברת האישה. שונאיו של הנקה (ויש רבים כאלו), עשויים לבחור לראות את הסרט כציני או מיזנתרופי, אך בעיניי זה לא המצב. הסרט דווקא חושף אנושיות רבה ומצליח לגעת בלב של צופיו, יתכן שהרבה יותר מכל וריאציה רגשנית מניפולטיבית שאפשר לדמיין בעיסוק בתרחיש הזה. ראוי לציין גם את הופעותיהם של ז׳אן לואי טרינטיאן ועמנואל ריבה, אשר תרמו ליצירת אותה אנושיות כנה, רגישה ומרגשת (לא לשווא אמר הנקה בעת זכייתו בדקל הזהב על הסרט כי ״הם מהות הסרט״). // נועה דולברג

 

Image result for holy motors

3. מנועים קדושים (לאוס קראקס, צרפת 2012) Holy Motors

לאחר 13 שנים ארוכות מאז סרטו הקודם באורך מלא, הבמאי הצרפתי הוירטואוז לאוס קראקס ("הנאהבים מפריז") חזר כדי ליצור את הקולנוע המופלא ביותר שיכול להיות. "מנועים קדושים" עוקב אחר יומו של אדם (דני לבאן, הקבוע שבשחקני קראקס והאלטר-אגו הקולנועי שלו) הנוסע בלימוזינה מפגישה לפגישה ברחבי פריז, כאשר בכל אחת הוא מגלם תפקיד מסוים – דמות אחרת מקודמתה. הפיזיקליות של ההופעה המהפנטת של דניס לבאן בשילוב הסגנון מלא היצירתיות של קראקס יוצרים יחד סרט מאתגר ומיוחד במינו שמהרהר על אמנות הקולנוע, מהולדתה ועד העידן הדיגיטלי והעתיד לבוא, דרך אזכורים רבים לקורפוס סרטיו האישי. אך "מנועים קדושים" הוא לא רק סרט רפלקסיבי שהוא מתנה למדיום, אלא הוא עושה זאת בדרך כה מבריקה, כה שלמה, ובמיוחד – אם תרשו לעצמכם להיסחף ולהיטמע בה מבלי להבין הכל  – כה אנושית, שמעטות החוויות הקולנועיות שמזכירות אותה. // יובל פרנס-מדר

המשיכו לקרוא:
הבחירות המוזיקליות בסרט "מנועים קדושים" (מהדורה 2)
על סצנות פתיחה מנותקות מהנרטיב (מהדורה 1)

 

תוצאת תמונה עבור ‪paterson 2016 screencap‬‏

2. פטרסון (ג׳ים ג׳רמוש, ארה״ב 2016) Paterson

תשנאו או תאהבו את ג׳ים ג׳רמוש, לא ניתן לשלול ממנו את תואר הבמאי הכי קול בעולם הקולנוע. סרטיו, אשר עמוסים מחוות ואזכורים תרבותיים, מערבים שוב ושוב בין עולמות וז׳אנרים מנוגדים, כביכול, ועוסקים בחוסר היכולת של בני-אדם לתקשר בכנות זה עם זה, בניכור חברתי ובבדידות קיומית. ב״פטרסון״, מערב ג׳רמוש בין הפיוטי והרוחני ליום-יומי והארצי ביותר: הסרט מתאר את שגרת חייו של נהג אוטובוס חובב שירה (בגילומו של אדם דרייבר, אולי השחקן המושלם ביותר בעשור האחרון), ואת האופן שבו הוא מאמץ את הדברים הפשוטים, המוכרים, ויוצק לתוכם משמעות מטאפיזית. הסרט מעביר את הצופים את החוויה הזו בדיוק, ומה״כלום״ שמתרחש בו נובעת בהדרגה יצירת מופת קולנועית חד-פעמית – חוויה רוחנית של ממש. // גדי רימר

 

תוצאת תמונה עבור ‪once upon a time in anatolia face‬‏

1. היו זמנים באנטוליה (נורי בילגה-ג׳יילן, טורקיה 2011) Once Upon a Time in Anatolia

חוץ מיצירת המופת הזו, ביים הבמאי הטורקי נורי בילגה ג׳יילן גם את "שנת חורף" ואת "עץ האגס הפראי" לאורך העשור האחרון. שניהם, כמו ״היו זמנים באנטוליה״, הן יצירות מופת שמיצבו אותו באופן סופי כאחד מגדולי במאי הקולנוע של כל הזמנים. ג'יילאן ממקם את חוסר היכולת המוכר של דמויותיו לתרגם ולהנכיח את רגשותיהם הפנימיים לכדי פרקטיקה, היישר בלב ליבו של תהליך בירוקראטי: איתורה של גופת נרצח שנקבר במרחבים הפתוחים של אנטוליה המבודדת. למסע מתלווים הרוצח האזוק, מפקד משטרה וכמה מפקודיו, רופא, התובע המחוזי וכמה פועלים כפריים מן הסביבה המצוידים באתי חפירה. מה שהיה יכול להיות בסיס לסיטואציה דרמתית מתבקשת וטעונה, או לסרט מתח, נהפך בידיו של ג'יילאן לכרוניקה אפית פנימית של הדמויות השונות, המנסה להתנגד לעצם הדטרמיניסטיות המוטבעת בה. עולמן הפנימי של הדמויות בסרט נחשף בהדרגה על כל מורכבותו, יופיו וכיעורו במשך היממה-וחצי שג'יילאן פורש בסרטו. השימוש עוצר הנשימה של ג'יילאן במרחב הקולנועי ממחיש באמצעות עיצובו המחושב והמוקפד את אפסותו של האדם כנגד העולם. אלו אולי דברים שנשמעים בנאליים במקצת, אך יכולתו המופלאה והחד פעמית של ג'יילאן להתמקד בחוויה הקיומית הבסיסית של האדם באמצעות סצנות ורגעים קולנועיים בלתי נשכחים (מי לא זוכר את סצנות התפוח או הנערה שמגישה לגברים את התה) לא מותירה אפשרות שלא להכתיר את "היו זמנים באנטוליה" לסרט הטוב ביותר של העשור. // שני קיניסו

תודה לחברי מערכת אוף סקרין שהשתתפו בהכנת טקסט סיכום העשור, וליוצרים שהוזכרו כאן אשר מילאו את העשור בקולנוע מופלא ומעורר השראה.

 

Image result for once upon a time in anatolia

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email