סרטים שלא ניתן לתאר במילים: מצב הקולנוע האסייתי, חלק ב'

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

זהו חלקו השני של מאמר-כפול הסוקר את מצבו של הקולנוע האסייתי בעשור האחרון. ראשית התמקדתי בצדה המזרחי של היבשת, ובין היתר הצגתי את התוצרת הקולנועית שנפרשת על סגנונות שונים ועל הצלחתה שהגיע לשיא עם זכייתו של פרזיטים הדרום קוריאני בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. את פרק זה, המתמקד בדרום ומערב היבשת, אפתח עם התוצרת הקולנועית השנייה בהצלחתה מבין מדינות היבשת.

איראן

האירוע המרכזי בקולנוע האיראני היה פטירתו בשנת 2016 של עבאס קיארוסטאמי הבמאי האיראני המזוהה ביותר. ביצירותיו האחרונות עזב קיארוסטמי את איראן מולדתו (עותק נאמן למקור מתרחש באיטליה, וכמו מישהו מאוהב ביפן) והראה שהוא אינו זקוק לשדות הפתוחים ולכפרים המיוחדים שמזוהים עם יצירותיו הגדולות כדי להמשיך את עיסוקו בשאלות האמת והזהות. הוא הספיק לסיים מעט לפני מותו את סרטו האחרון, 24 פריימים, ובו הוא שואל שאלות אודות  המדיום הקולנועי עצמו. גם ביצירתו האחרונה, הוא המשיך לחפש דרכים חדשות להביע את עצמו באמצעות הקולנוע, ונוכחותו בעולם הקולנוע תחסר.

 

מתוך: 24 פריימים

 

מי שפרץ בעשור זה אל קדמת הבמה הבינלאומית היה אסגאר פרהאדי, שזיכה את איראן בכמה מהפרסים החשובים ביותר בעולם. פרהאדי פתח את העשור עם יצירת המופת פרידה (2011), סרט שזיכה אותו בפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין וגם בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הצלחה זאת המשיכה עם הסרטים העבר (2013) והסוכן (2016), עליהם זכה באוסקר נוסף ובפרסים בקאן. סרטיו של פראהדי חוקרים את מוסד המשפחה והנישואין ובוחנים כיצד דמויותיו נאלצות להתמודד מול אירועים מהותיים בחייהן האישיים מצד אחד ומול השלטון הנוקשה של איראן מצד שני.

שני במאים נוספים שראוי להזכיר הם ג'עפר פאנאהי ומוחמד ראסולוף. שניהם נענשו בשנת 2010 על הרבדים הפוליטיים בסרטיהם ונאסר עליהם ליצור סרטים נוספים ולעזוב את איראן. פרט "שולי" זה כמובן לא מנע מהם להמשיך לביים בהפקות גרילה על-מנת לעקוף את המגבלות שנכפו עליהם וליצור סרטים מרתקים החוקרים את המציאות הקשה באיראן.

פאנאהי פנה בעקבות קיארוסטאמי, שהיה מורו ואביו הרוחני (פאנאהי היה עוזרו של קיארוסטאמי בשנות ה-80), ליצירת סרטים אישיים החוקרים את מהות היצירה והקולנוע. בסרטים כמו זה לא סרט (This is not a Film, 2011), וילון סגור (Closed Curtain, 2015), מונית (2015 ,Taxi) ו3 פנים (2018) הפך פאנאהי את עצמו לדמות המרכזית בסרטיו והחל לטשטש את ההבדלים בין הסגנון הדוקומנטרי והעלילתי ולערער את הגבולות בין האמיתי ובין הבדיה המצולמת.

לעומת פאנאהי, שמשלב את הביקורת הפוליטית שלו ביצירות רגישות ואישיות, ראסולוף אינו מעדן את הביקורת שלו כלפי השלטון, שבעיניו הוא שלטון דיקטטורי ומסוכן. מחאתו באה לידי ביטוי בשלושת הסרטים שיצר בעשור האחרון: להתראות (2011 ,Goodbye), כתבי-יד אינם נשרפים (2013 ,Manuscripts Don't Burn) ואיש של יושרה (A Man of Integrity, 2017) – זוכה הפרס הראשון בתחרות "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. דווקא האיסור המדיני על ראסולוף ליצור סרטים מוביל אותו לבחון ביצירתו כיצד משטרים דכאניים יכולים להשתיק דעות וקולות שונים. נותר לקוות שבעשור הקרוב ראסולוף ימשיך למצוא דרכים יצירתיות להפר את חוקי הממשל עם יצירות חדשות. רק לאחרונה זכה סרטו החדש, There is No Evil, בפרס דוב הזהב היוקרתי של פסטיבל ברלין. ראסולוב כאמור מוגבל מלעזוב את גבולות איראן ולא יכול היה להיות נוכח בפסטיבל ולקבל בעצמו את הפרס.

מדינות ערב: ירדן, לבנון, סוריה וערב הסעודית

אני נאלץ לאגד מדינות שונות אלו תחת קטגוריה אחת מסיבה אחת פשוטה: כל אחת מהן זכתה לציון דרך משמעותי בולט בעשור האחרון.

הדוגמה הראשונה היא וג'דה (Wadjda, 2012) – הסרט הראשון שצולם בערב הסעודית! – שבויים על ידי הבמאית הייפאא אל-מנסור. כל זאת כשרק בשנת 2018 נפתח בית הקולנוע הראשון בערב הסעודית, לאחר שבשנות השמונים נסגרו כל בתי הקולנוע בהוראה ממשלתית. סרטה השני, המועמדת המושלמת, יצא לאחרונה לבתי הקולנוע בישראל.

שני סרטים דוקומנטרים בולטים עסקו במלחמה בסוריה, והיו מועמדים לפרס האוסקר: האחרונים שנותרו בחאלב (Last Men in Aleppo) בשנת 2017, ועל אבות ובנים (Of Fathers and Sons) בשנת 2018.

 

מתוך: האיש האחרון בחאלב

 

בנוסף, זהו היה עשור בו האקדמיה האמריקאית פירגנה ללא מעט סרטים ממדינות ערב. בקטגורית הסרט הזר היו מועמדים לראשונה סרטים מירדן (Theeb, 2015) ומלבנון (The Insult, 2017). שנה לאחר מכן סרט לבנוני נוסף ייצג את לבנון בתחרות, כפר נחום (Capernahum, 2018), סרטה השלישי של נדין לבקי. שניים מסרטיה הם הרווחיים ביותר שיצאו ממדינת ערב כלשהי, כשכפר נחום ניצב במקום הראשון, ואחריו לאן הולכים עכשיו? (Where Do We Go Now?, 2011).

טורקיה

השם המזוהה ביותר עם הקולנוע הטורקי הוא כמובן נורי בילג' ג'יילן, שבעשור הנוכחי עבר מהדרמות המינימליסטיות שלו לאפוסים ארוכים, שגם הם משמרים את המינימליזם שבסגנונו הייחודי. סרטו הראשון בעשור זה, היו זמנים באנטוליה (Once Upon a Time in Anatolia, 2011) נבחר לסרט העשור של אוף סקרין, אבל זהו היה דווקא סרטו הבא, שנת חורף (Winter Sleep, 2014) שזיכה את ג'יילן בדקל הזהב בקאן.

אזכיר גם בקצרה את אמין אלפר (Frenzy, 2015) שהיה אורח בפסטיבל הסטודנטים האחרון, ואת סמיח קפלנוגלו (Honey, 2010) זוכה דב הזהב.

 

מתוך: שנת חורף

הודו ודרום-מזרח אסיה

מדינות אלה מיוצגות בזירה הבינלאומית בעיקר על ידי במאי מוכר אחד, ואתמקד בכל יוצר בקצרה.

תאילנדזה היה העשור של אפיצ'טפונג ויראסתקול. איך עוד אפשר לתאר עשור שמתחיל עם זכייה בדקל הזהב עבור הדוד בונמי שיכול לזכור את חייו הקודמים (Uncle Boonmee Who Remembers His Past Lives, 2010), ממשיך עם שתי יצירות מוערכות נוספות (Mekong Hotel, 2013, Cemetery of Splendour, 2015) ומסתיים בצילומי סרט חדש עם טילדה סווינטון? אין היה מאושר ממני לראות את ההוקרה שקיבל במאי זה שלא ניתן לתאר את סרטיו במילים. הדוד בונמי, למשל, נכנס לרשימת סיכום העשור שערכנו מזווית מיוחדת במיוחד…

 

מתוך: הדוד בונמי שיכול לזכור את חייו הקודמים

 

קמבודיה – היוצר המרכזי מקמבודיה הוא ריתי פאן, הממשיך לחקור את זוועות משטר הקמר-רוז' במדינתו. סרטו המוכר ביותר מעשור זה הוא התמונה החסרה (The Missing Picture, 2013). בדומה לואלס עם בשיר, התמונה החסרה נעזר באנימציה כדי להתמודד עם זוועות העבר, ומשלב דמויות מפלסטלינה לצד לקטעי ארכיון. הסרט שהתחרה בפרס האוסקר לסרט הזר, הקנה לפאן שם עולמי.

אינדונזיה – שני הסרטים הבאים מאינדונזיה כנראה יהיו מוכרים לאוהבי ז'אנר סרטי המכות והאקשן, והם הפשיטה (2014) והפשיטה 2 (2014) של גארת' אוואנס. אין טעם לתאר את העלילה, כי שני סרטים אלו הם אקשן מרוכז מהדקה הראשונה עד האחרונה. מי שאוהב את סרטי המכות שלו "אינטימיים" ומדממים, כנראה יעדיף את הסרט הראשון, ועבור מי שאוהב אותם גדולים, אפיים וארוכים יותר מוזמן לפנות אל סרט ההמשך.

הפיליפינים – הבמאי המוביל של הקולנוע הפיליפיני הוא לאב דיאז. מי שמכיר את דיאז יזהה את סרטיו בין רגע: סרטים איטיים בשחור לבן שאורכם הוא כמו זה של שלושה סרטים הוליוודיים. האישה שעזבה (The Woman Who Left, 2016) שאורכו הוא רק 3 שעות ו50 דקות, זיכה את דיאז באריה הזהב בפסטיבל ונציה.

הודו –  לצד שלל תוצרי הקולנוע הבוליוודי, אחד הסרטים הפשוטים והיפים מהעשור האחרון הוא לאנץ' בוקס (The Lunchbox, 2013) של הבמאי ריטש בטרה. זהו שילוב מיוחד בין סרט אוכל, דרמה וקומדיה רומנטית, שנבנה בעדינות ואיפוק (אל תצפו שהדמויות יפתחו בשירה וריקוד).

***

במאמר זה (על שני חלקיו) ניסיתי לתאר בקצרה את העשור גדוש ההישגים שעבר על הקולנוע האסייתי, במטרה לחשוף מעט מהתוצרים הקולנועיים הבולטים מיבשת זו.

אין לדעת מה העשור הקרוב צופה עבור הקולנוע האסייתי, אך נראה שזכייתו של There is No Evil של ראסולוף בדוב הזהב היא רק הישג ראשון מיני רבים. בפסטיבל ברלין גם הוקרן סרטו העלילתי החדש של טסאי מינג-ליאנג (שחזר בו מפרישתו), וסרטים חדשים של הונג סאנג-סו (האישה שברחה), רית'י פאן (Irradiated) וג'יה ז'אנג-קה (Swimming Out Till The Sea Turns Blue). ארצה גם להזכיר את הסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל, Namo, סרט הביכורים של נאדר סאבייר (אותו כתב ביחד גם ג'פאר פנאהי).

אמנם התפרצות נגיף הקורונה כבר מעלה חשש לעיכובים בתעשיות הקולנוע השונות, אך בקרוב אמור להיחשף הליין-אפ של פסטיבל קאן, ואם יתרחש ניתן לשער שיכלול נציגים מהיבשת. לצד זאת, נקווה שפרזיטים לא ייזכר כהצלחה חד-פעמית בקרב קהל הצופים הרחב, שנראה מוכן מתמיד להתגבר על מחסום השפה הזרה עבור יצירות הקולנוע הייחודיות, פורצות הדרך והבלתי נשכחות שמציע הקולנוע האסייתי.

 

מתוך: התמונה החסרה

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email