ז'אנרי, חתרני ורפלקסיבי: מצב הקולנוע האסייתי, חלק א'

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

היה זה עשור מוצלח ועשיר עבור תעשיות הקולנוע במדינות היבשת האסייתית, שהתחיל עם זכייה של סרט תאילנדי בדקל הזהב ונסגר עם שנתיים רצופות בהן סרטים מאסיה (יפן ודרום קוריאה) זכו גם הם בפרס הגדול. בנוסף בעשור זה היו גם שתי זכיות אסיאתיות באריה הזהב בונציה, חמש זכיות בדב הזהב בברלין, שתי זכיות באוסקר לסרט הזר, זכייה היסטורית ראשונה לסרט לא-אמריקאי בפרס הגדול ועוד שלל מועמדויות בקטגוריות השונות. זה היה העשור שסימן את סוף דרכם של מאסטרים שונים (הגל הטאיוואני החדש, סטודיו ג'יבלי, עבאס קיארוסטאמי), ואת עלייתם של במאים צעירים ומבטיחים שפרצו לתודעה העולמית, כמו גם את המשך יצירתם של רבים מגדולי במאי היבשת.

אם ניתן להסיק דבר מהצלחה זו, הוא שההזדמנות להכיר את העושר שמציע הקולנוע האסייתי רלוונטית וקורצת מתמיד. לשם כך אציע סקירה מקיפה אך מעמיקה הבוחנת את היצירות, היוצרים והטרנדים ביבשת זו, כשבחלק זה אציג את מדינות המזרח ובחלק נוסף (אשר יתפרסם בהמשך השבוע) אעסוק במדינות שבמרכז היבשת ובמערבה.

דרום קוריאה

הקולנוע הדרום-קוריאני שזכה לתהילה כבר מהעשור הקודם וחצה את מעגל הפסטיבלים אל לב הקהל הרחב עם יצירות שעוברות בין ז'אנרים שונים. אותם הבמאים שפרצו אז, הבשילו בעשור זה ויצרו את כמה מיצירותיהם הבוגרות והמוצלחות ביותר.

הגדול מכולם הוא כנראה בונג-ג'ון הו, ששלושת סרטיו בעשור הנוכחי (רכבת הקרח, אוקג'ה ו-פרזיטים) חקרו את השפעת הקפיטליזם על המעמדות הנמוכים, נושא החוזר בהרבה מסרטיו. אוקג'ה היה אחד הסרטי הראשונים בהפקת נטפליקס (דבר שהוביל לקריאות בוז בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן), אבל היה זה דווקא פרזיטים שסימן את הצלחתו הגדולה: הסרט כבש לא רק את קאן עם זכייה בדקל הזהב ואת טקס פרסי האוסקר עם הזכייה ההיסטורית בפרס הסרט הטוב ביותר, אלא גם את הקופות, הצופים והמבקרים יחדיו.

 

מתוך: פרזיטים

 

גם לי צ'נג-דונג, אחד הבמאים הקוריאניים החשובים ביותר, יצר שני סרטים בשני קצוות העשור. שמונה שנים לאחר סרטו שירה, שיצא בתחילת העשור, חזר לי עם סרטו המצוין בערה. עיבוד לסיפור קצר של הסופר היפני המפורסם הרוקי מורקמי, זהו עוד סרט המתעסק ביחסי המעמדות בחברה הקוריאנית, אבל עושה זאת תחת מעטה של מותחן אליפטי שמעלה יותר שאלות מתשובות.

עוד במאים קוריאניים ששווה להזכיר הם פארק-צ'אן ווק (שבעה צעדים), שלאחר פספוס בהוליווד (סטוקר, 2013) חזר למקורותיו עם השפחה, שמהווה דוגמה מוצלחת לסרט קוריאני העובר בין מתח, ארוטיות ואלימות. קים קי-דוק (להרגיש בבית) המשיך ליצור פרובוקציות בקרב עולם הפסטיבלים עם סרטים כמו מוביוס והרשת, וכמובן הונג סאנג-סו שמתחרה בקצב הסרטים של וודי אלן, ושעבורו השנה האחרונה הייתה יוצאת דופן כשלא יצא סרט חדש בבימויו.

סין

העשור האחרון היה עשור מעניין עבור הקולנוע הסיני. לאחר שג'אנג יי-מו (גיבור, להניף את הפנסים האדומים), מן המפורסמים מבמאי הקולנוע הסיני, פנה לעשיית סרטים בינלאומיים (כגון החומה הגדולה [The Great Wall, 2016] בכיכובו של מאט דיימון), וצ'ן קאיגה (שלום לפילגש [Farewell My Concubine, 1993] נבלע בהפקות קולנוע הספקטקל הסיני, נותר חלל בתעשיית הקולנוע הסיני האומנותי. את חלל זה מילאו שני במאים צעירים שפרצו לתודעה לקראת סוף העשור.

הראשון הוא בי גאן (Bi Gan), ששתי יצירותיו עוררו תדהמה בקרב חובבי הקולנוע. בשני סרטיו עד כה, גאן מנסה לעשות את הבלתי-אפשרי ולנהל דו-שיח קולנועי עם אדריי טרקובסקי, מגדולי הבמאים אי-פעם. גם ברמה הטכנית הוא מציב רף גבוה (ורק כמעט בלתי-אפשרי) ומציג טייקים ארוכים במיוחד – סרטו הראשון, קאילי בלוז (Kaili Blues, 2015), עורר עניין בשל שוט בן 41 הדקות שבמרכזו. עבור סרטו השני, גאן התעלה על הישגו הקודם עם שוט באורך שעה שלמה, בתלת-מימד כמובן. מסע ארוך אל תוך הלילה (Long Day's Journey Into Night, 2019), ממשיך את עיסוקו של גאן במרחבי הזיכרון, וניתן לראות הפעם  לא רק השפעות של טרקובסקי, אלא גם של הבמאים וונג קאר-וואי והו סייאו-סיין. השעה הראשונה דומה לקולנוע האומנותי האסיאתי, אבל זוהי שעתו השנייה של הסרט, המוצגת כשוט ארוך אחד בתלת מימד בו הדמות הראשית עוברת ממסע רגלי לנסיעה בכלי רכב שונים ועד לריחוף מעל העיר, שמציגה את הייחודיות הסגנונית של היוצר והיצירה.

ב-2016 הו בו (Hu Bo) החל לצלם סרטו הראשון באורך מלא. עימותים עם מפיקי הסרט הביאו את בו ליטול את חייו ולכן הסרט שיצא ב-2018, נהפך בדיעבד גם ליצירתו האחרונה. עבור כל מי שייבחר לראות את פיל יושב מבלי לזוז, מחכה יצירה ארוכה וקשה (אורך הסרט הוא כ-4 שעות) המביאה לידי ביטוי דיכאון שכנראה נכח גם בחייו האישיים של בו. זהו סרט קר ואיטי, בו ניכרת השפעתו הגדולה של בלה טאר (שלימד את בו ואף חנך את סרטו הקצר הראשון).

במקביל ליוצרים הצעירים, הבמאי הותיק ז'אנג-קה ז'יה המשיך לחפש דרכים חדשות לבטא את עצמו. לאחר עשור של יצירות פוליטיות תחת הסגנון הריאליזם החברתי, פנה ז'יה לשלושה סרטים בהם המשיך את ביקורתו הפוליטית, אך תחת מסווה של סגנון מלודרמטי. בסרטים כמו מגע של חטא (A Touch of Sin, 2013) ו-הרים עשויים לסטות (Mountains May Depart, 2015) החל ז'יה לפרק את הנרטיב הקלאסי לסיפורים המתפרסים על מרחבים וזמנים שונים. שינויים אלו הגיעו לשיאם ביצירתו האחרונה לעשור, אֵפֶר הוא הלבן הטהור ביותר (Ash is Purest White, 2018), סרט החוקר את התחלפות הזמן בסין מתחילת העשור הקודם עד ימינו, תוך כדי התבוננות בהשתנות עולם הפשע והשפעותיו. הסרט חוזר ובוחן גם את יצירותיו הקודמות של ז'יה וניתן להביט בו כסיכום של גוף עבודותיו עד כה.

 

מתוך: אפר הוא הלבן הטהור ביותר

 

עוד במאים סיניים ששווה להזכיר הינם דיאו ינאן, שיצר סרטי פשע בסגנון הפילם-נואר – פחם שחור, קרח דק (Black Coal, Thin Ice, 2014) זוכה דוב הזהב בברלין, ו-אגם האווזים הפראי (Wild Goose Lake, 2019) שהוקרן בפסטיבלי קאן וירושלים האחרונים. ראוי להזכיר גם את ג'אנג יי-מו שסרטו האחרון, צל (Shadow, 2019), זכה לביקורות נלהבות. שווה להכיר גם את ז'אנג יאנג המתעסק באמונות המזרח בסרטים כמו שבילי הנשמה (Paths of the Soul, 2015) ונשמה על חוט (Soul on a String, 2016).

ייתכן כי בעלי הסיבולת לסרטים מאתגרים לצפייה יתעניינו בפילמוגרפיה של הדוקומנטריסט וונג בינג (Dead Souls, 2018). בינג מתעד לרוב נושאים מורכבים וקשים (כמו תהליכי הזדקנות ובתי חולים לחולי נפש), בסרטים שאורכם נע בין שעה וחצי לתשע שעות.

יפן

העשור האחרון בעולם הקולנוע היפני התלווה ברגשות מעורבים. החדשות העצובות על מותו של היסאו טאקהטה ופרישתו של הייאו מיאזאקי מ-סטודיו ג'יבלי, הותירו עתיד החברה שהקימו יחד בסימן שאלה (על אף שמיאזאקי חזר בהצהרתו לטובת יצירה של סרט אחד נוסף). בין אם נזכה לראות עוד סרט של מיאזאקי או לא, עדיין אפשר להתענג מהיצירות הגדולות שהותיר הסטודיו בעשור האחרון.

הרוח העולה (The Wind Rises, 2013) ו-סיפורה של הנסיכה קאגויה (The Tale of Princess Kaguya, 2014), שני הסרטים האחרונים של מיאזאקי וטאקהקה (בהתאם) הינם יצירות מיוחדות המנצלות את מלוא ייחודיות האנימציה ליצירת דימויים בלתי נשכחים שמנצלים את הייחודיות של המדיום הקולנועי. כמובן גם אין לשכוח את תרומתו של הירומסה יונביאשי לאנימציה היפנית עם שני סרטיו הנהדרים, החיים הסודיים של ארייטי (The Secret World of Arietty, 2010) ו-כשמארני הייתה שם (When Marnie Was There, 2014).

 

מתוך: סיפורה של הנסיכה קאגויה

 

בצד החיובי, לאחר כשני עשורים של יצירה אנושית ומינימליסטית שהקנתה לו השוואות ליסוג'ירו אוזו, זכה הירוקזו קורה-אדה בדקל הזהב עבור המשפחה שלי (Shoplifter, 2018). זהו סרט שלקח את עיסוקו התמטי של הבמאי בחיי המשפחה היפנית צעד קדימה אל מחוזות מורכבים עוד יותר. זו כמובן לא סיבה לדלג על סרטים נהדרים כמו סיפור משפחתי (Like Father, Like Son, 2013) ואחרי הסערה (After the Storm, 2016) וגם אלו לא ממצים את עבודתו של קורה-אדה בעשור האחרון. סרטו הראשון מחוץ לכותלי יפן, האמת (The Truth) בכיכובן של קתרין דנב וג'ולייט בינוש הוקרן בפסטיבל ונציה האחרון ומראה כי קורה-אדה ממשיך למתוח את קצוות איזור הנוחות שלו. יש למה לצפות.

אחד הסרטים המפתיעים והמהנים של העשור היה One Cut of the Dead (שתרגום שמו לעברית רק ישבש את משחק המילים השנון), סרטו של שיניצ'ירו אואדה מ-2017. מה שמתחיל כמו עוד סרט זומבים עם גימיק של טייק ארוך, לאט ובתחכום חושף ועוסק בקשיים וההנאות של יצירת סרטים דלי תקציב. זהו סרטו הראשון של אואדה, ונקווה שלא יהיה זה האחרון.

כמובן אין לשכוח את טקאשי מיקה, שמתוך 22 הסרטים שביים בעשור האחרון, יצר כמה סרטי ז'אנר נהדרים כמו 13 המתנקשים (13 Assassins, 201). כמו גם את סיון סונו הפרובוקטיבי (Tokyo Tribe, 2014), טקאשי קיטאנו (סדרת סרטי Outrage, 2010-17) שונג'י איוואי (A Bride for Rip Van Winkle, 2016), מאקוטו שינקאי (Your Name, 2016), קיושי קורוסאווה (Creepy, 2016), נעמי קוואסה (Sweet Bean, 2015), מאמורו הוסאדה (Mirai, 2018) ו-ריוסוקה המאגוצ'י (Happy Hour, 2015), ואת סרטו היפני של הבמאי האיראני עבאס קיארוסטאמי (עליו אפרט בחלק השני של סקירה זו).

טאיוואן

בעשור האחרון הביא לסיומו של עידן בקולנוע הטאיוואני. לאחר מותו של אדוארד יאנג ב-2006 ועזיבתו של אנג לי לטובת האפקטים של הוליווד, נותרו רק שני במאים גדולים מהאי הקטן. המבוגר מבין השניים, האו סיאו-סיין, חזר אחרי פגרה של כשבע שנים להגשמת פרוייקט אישי, סרט ווקסיה (ז'אנר סרטי אמנויות לחימה המתרחשים בעיקר בסין העתיקה) כמו שרק הוא יודע לעשות. המתנקשת (The Assassin, 2015) הינו התוצאה של הז'אנר רווי-האקשן בשילוב המינימליזם המוכר של האו. יש שמועות שהאו עובד על סרט חדש, וניתן רק לקוות שנקבל ממנו לפחות עוד סרט אחד לפני שיהיה זה מאוחר מדי.

הבמאי הגדול השני הוא טסאי מינג-ליאנג, שלאחר הקרנת סרטו כלבים משוטטים (Stray Dogs, 2013) הודיע כי יפרוש מעשיית קולנוע עלילתי. הודעה זאת אינה מפתיעה, מאחר וניכר כי בדומה לסרט זה, טסאי מוביל את סרטיו האחרונים (בהם מגלם השחקן לי קנג-שנג את אותה הדמות) לנקודת אל-חזור.

שני השוטים הנועלים את כלבים משוטטים מדגימים זאת היטב, ובהם הצופה מוצב אל מול שוט סטטי באורך של כ-12 דקות בו שתי דמויות עומדות ומביטות בציור קיר. עבור מעריציו של טסאי (ואני מחשיב את עצמי כאחד מהם), שוט זה מסמל את כל כוחו של הקולנוע האיטי שלו (ועבור שונאיו, יסמל את ההיפך בדיוק). בהזדמנות זו ראוי לציין גם את עבודותיו הניסיוניות מאז, וביניהן סדרת סרטי "ההולך", שהמוכר מהם הוא מסע אל המערב (Journey to the West, 2013). בדומה למיאזאקי היפני, גם טסאי חזר בהצהרתו והציג את סרט נרטיבי חדש בפסטיבל ברלין האחרון.

 

שוט הסיום של כלבים משוטטים

הונג קונג

הישגיה הקולנועיים של הונג-קונג היו מינוריים יחסית בעשור האחרון, והוא סימן בעיקר את שובם של כמה במאים מפורסמים לעשייה מקומית לאחר תקופה בה עבדו בארה"ב. וונג קאר-וואי שב לביתו עבור הגראנד מאסטר (The Grandmaster, 2013), סרט הווקסיה השני בקריירה שלו לאחר אפר הזמן משנת 1994. לאחר כשבע שנים של שקט והפקות כוזבות, הכריז קאר-וואי שיתחיל בקרוב עבודה על סרט חדש.

ג'ון וו  סיים את הקריירה ההוליוודית שלו כבר בשלהי העשור הראשון למילניום, ובהמשך לאפוס ההיסטורי בשני החלקים הצוק האדום מ-2009, רוב עבודתו בעשור הנוכחי הייתה על שלושה אפוסים נוספים, שלטון המתנקשים (Reign of Assassins, 2010), ושני החלקים של The Crossing (2014-15). וו חתם את העשור עם חזרתו לסגנון שאיתו פרץ לתודעה, "שוטרים, אקדחים, ויונים לבנות", בסרט בהפצת נטפליקס, Manhunt (2017).

עוד שם מוכר לחובבי סרטי אקשן אסיאתיים הוא ג'וני טו, שיצירותיו הן שם דבר בקולנוע האסיאתי מזה שלושה עשורים. לכן אין זה מפתיע שטו בחר לנדוד אל מחוזות ז'אנריים חדשים בעשור הנוכחי עם קומדיות רומנטיות (Don't Go Breaking My Heart/ Don’t Go Breaking My Heart 2, 2011/2014) ומחזמר בתלת-מימד (Office, 2015). מעריציו האדוקים לא צריכים לחשוש, שכן טו לא זנח את ז'אנר סרטי הפשע עם יצירות כמו מלחמת סמים (Drug War, 2012) ו-הבלש העיוור (Blind Detective, 2013).

 

מתוך הגראנד מאסטר

 

המגוון הרחב של יצירות בועטות הנפרשות על ז'אנרים וסגנונות רבים לא מסתכם רק בצדה המזרחי של אסיה, ובחלקו השני של מאמר זה אבחן את התעשייה והתוצרים הקולנועיים במדינות מרכז ומערב היבשת.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email