הבמאי התאילנדי אפיצ'טפונג ויראסתקול

איך ייראה הקולנוע אחרי הסגר? מסר מאת הבמאי התאילנדי אפיצ'טפונג ויראסתקול

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

בשבוע שעבר פירסם הקולנוען הסיני, ג'יה ז'אנג-קה, מכתב מתוך הבידוד בבייג'ינג. השבוע פרסם הקולנוען התאילנדי, אפיצ'טפונג ויראסתקול, מכתב תגובה מביתו בצ'אנג מאי. או כפי שמתברר מהקריאה, מכתב אדפטציה. ביקשתי את רשותו של וריסטאקול לתרגם את המכתב לעברית, כיוון שאני רואה בו חשיבות וביקורת רפלקסיבית לא רק לתקופת קורונה אלא גם למצבה של אמנות הקולנוע בשני העשורים האחרונים, ולקולנוע האיטי בפרט.

במכתב מתואר תרחיש משעשע לעתידו של הקולנוע בעקבות הנגיף. בשלל רפרנסים, מראשית ימי הקולנוע ועד היום, וריסטאקול מסייע לנו לבקר את מצבו הנוכחי של הקולנוע, ולהחזיר את הכמיהה לנוכחות הרחבה יותר של קולנוע מלא מחשבה – כזה שבעשור האחרון איבד אחיזתו בקרנות הקולנוע, באולמות ואפילו בסינמטקים שאמורים לשמרו מכל.

אולי הוא מתפלל לוירוס הקורונה שיהווה דאוס אקס-מכינה ויהפוך את קולנוע הארט-האוס לרלוונטי מתמיד כתוצאה מהחיים בבידוד. קולנוע אמנותי שבניגוד להוליווד ולנטפליקס, אינו מנסה "להעביר את הזמן", אלא להעניק לו משמעות. בעיני, קולנוע שכזה, שנולד בתקופה המודרניסטית בתולדות הקולנוע, מבטא דווקא את מצבה הנוכחי של האנושות בעידן הרשתות החברתיות.

תוך שהוא מסמן לנו להיאבק על מקומו של קולנוע כזה מבחינה תקציבית וחברתית, המכתב מאפשר לנו לחגוג ולבקר את את הקלישאה "יחד, בנפרד". זה קולנוע שמקפל בתוכו את הניכור הקיומי שלנו בכך שהוא מקרב את הצופים זה לזה ומרחיק אותם זה מזה, בעת ובעונה אחת. ועל כן, תפילתו של ויראסתקול, תפילתינו.

_

המכתב של אפיצ'טפונג ויראסתקול (תרגום: אלון סהר)

נגע בי המכתב של ג'יה ז'אנגקה, שגרם לי להרגיש את החשיבות של קירבה בתקופת הכליאה שלנו. אני שואף לעשות את אותו הדבר בשיתוף המחשבה הקצרה הבאה.

הבוקר חשבתי על מילה, 'מסע', ואיך התייחסנו אליה. כשהיינו צעירים בטיולים ברכב, המוח חסר המנוחה שלנו דחף אותנו לשוב ולשאול: "כבר הגענו?", "מתי נגיע?". ככל שהתבגרנו, הקדשנו יותר תשומת לב לנוף החולף. התבוננו בעצים, בבתים, בשלטים, בכלי הרכב האחרים. אימנו את עצמנו להיות רגועים במסע. ידענו שיש יעד.

סרט בעצמו הוא מסע. הוא מניע אותנו לעבר נקודות דרמטיות שונות. בדרך לנקודות נמצאים 'קטעי מילוי' שמתפקדים כמו מיני-יעדים. ככל שיוצר קולנוע ממלא אחר המסלול בצורה חלקה יותר וגורם לקהל לשכוח את הזמן, כך הוא או היא קרובים יותר ל'אמנות' של הקולנוע. בליבת הדברים, המלבישים, אמני האיפור, אשת הבום, צוות התאורה, העורך, המוזיקאית וכן הלאה – כולם עובדים קשה כדי להניע את הקהל אל יעדים.

שלא כמו סרט, המסע של וירוס קורונה הוא מעורפל. שלא כמו טיול בכביש, אנחנו לא זזים. רובנו נשארים מכונסים בבתינו. אנו מביטים החוצה מחלונותינו לאותו הנוף ו… אנו ממשיכים להביט.

אנו חשים בפגיעות של נפשנו וגופנו. אנו מודעים לשעונים שלנו – פנימיים וחיצוניים. שגרת הבוקר שלי התבססה. אני זוכר כל צעד שאני עושה בזמן שאני מכין ארוחת בוקר. אני זוכר מה כיוון השמש בחוץ בכל זמן מסוים.

כדי לשמור על שפיותנו, חלק מאתנו אימצו טכניקות תודעה (Mindfulness). אנו מנסים להתבונן בסביבה, ברגשות, במעשים, בזמן, ובאי-השלמות שלנו. כאשר העתיד אינו ודאי, ההווה הופך להיות בעל ערך.

 

טילדה סווינטון יושבת על מיטה מתוך סרט ממוריה זיכרון.
טילדה סווינטון בפריים מתוך סרטו הבא של אפיצ'טפונג, "Memoria".

 

הבוקר, אחרי ארוחת הבוקר (צלחת פירות, דגני בוקר מחיטה ושתי ביצים קשות), דמיינתי תרחיש. אולי המצב הנוכחי הזה ירחיב קבוצה של אנשים שפיתחו יכולת להישאר ברגע הנוכחי למשך יותר זמן מאחרים. הם יכולים לבהות בדברים מסוימים במשך זמן רב. הם משגשגים במודעות מוחלטת.

אחרי שננצח את הנגיף, כאשר תעשיית הקולנוע תתעורר מן ההלם שלה, הקבוצה החדשה הזו, כצופי קולנוע, לא תרצה לצאת לאותו מסע קולנועי ישן. הם ישלטו באמנות המבט; לעבר השכנים, הגגות ומסכי המחשב. הם התאמנו באמצעות אינספור שיחות וידאו עם חברים, באמצעות ארוחות ערב קבוצתיות שנלכדו בזווית מצלמה רציפה אחת. הם זקוקים לקולנוע שקרוב יותר לחיים האמיתיים, בזמן אמת. הם רוצים את הקולנוע של ההווה, שאין לו "קטעי מילוי" או יעד.

אז הם יכירו את סרטיהם של בלה טאר, טסאי מינג-ליאנג, לוקרציה מרטל, אולי אפיצ'טפונג ופדרו קוסטה, בין השאר. למשך תקופה מסוימת, יוצרי הקולנוע העלומים האלה יהפכו למיליונרים כתוצאה מגידול במכירות כרטיסים. הם ירכשו משקפי שמש חדשים ופלוגות של מאבטחים. הם יקנו אחוזות ומכוניות ומפעלי סיגריות ויפסיקו לעשות סרטים. אבל עד מהרה הקהל יאשים את הקולנוע האיטי הזה שהוא מהיר מדי. שלטי מחאה יופיעו בקריאה: "אנו דורשים אפס עלילות, ללא תנועת מצלמה, ללא קאטים, שום מוזיקה, מאומה".

מניפסט קולנוע לוירוס קורונה (Covid-19 Cinema Manifesto או CCM) יקרא לשחרור הקולנוע מהמבנה שלו ומהמסע שלו. "בקולנוע שלנו אין מקום לסיפוקים פסיכולוגיים. היעד התמידי הוא הקהל, המוארים".

באולמות החשוכים בערים הגדולות, אנשים יבהו באור לבן טהור בלבד. אולי הסרט הבא יהיה קצת פחות בהיר. סרט כלשהו יהיה כה עמום שבאולם בקושי ייראה זכר לראשי הצופים. עם זאת, נשמע באזז של אנרגיית מודעות-מוחלטת שהוחלפה בין האנשים ומסך. זה כמו מה שג'יה תיאר במכתבו: "יושבים יחד, כתף אל כתף". וכן, "זו המחווה היפה ביותר של האנושות".

התנועה תזכה להצלחה ברחבי העולם כמו מגפה. פסטיבל סרטי הכלום™ יתרבה. בינתיים, האנשים 'המוסחים בקלות', האנשים 'המחוברים', הפכו מיעוט. בחללים ציבוריים, כדי להימנע ממבטים, הם מעמידים פני שלווים. הם נושמים ולועסים לאט את מזונם. לעתים רחוקות הם מפגינים כעס. ואז הם חוזרים הביתה לצרוח, לישון ולצרוח עוד קצת בחלומותיהם.

עד מהרה המיעוט מתחיל להתאסף בסמטאות חשוכות. הם רצים יחד ומדברים מהר. הם לא מחכים שהאחרים יסיימו את המשפטים שלהם. הם מתמכרים למחשבות מרובות בבת אחת. יום אחד צעיר אומר שהוא יעשה סרט. הוא מוביל את חבריו הנסערים למרתף שלו ומראה להם את יצירתו. הקבוצה המומה לגלות שהסרט מכיל משהו. הם בוהים בחוסר אמון בתמונה מוקרנת של נוף מתוך חלון המכונית, למשך שלוש שעות. לראשונה הם יכולים לשבת בשקט, כשמחשבתם רגועה.

 

גבר יושב על גדר מואר בנורות לילה
צילום של אפיצ'טפונג. Power Boy מתוך For Tomorrow For Tonight, 2011

 

ההקרנות המסוכנות נמשכות למרות איסורים רשמיים. בבונקרים, בסככות, אנשים עצבניים נלחצים פנימה כדי לראות משהו – ענפי עץ, הים, הרוח, במשך שעות. חומרים אסורים יסתובבו. הם נתפרים יחד במהירות.

בערב אחד מסוים, על המסך נראה אדם שישן חמש שעות, ואחריו:

שלושה גברים יושבים לשולחן אחר הצהריים. אחד מהם מעשן וקורא עיתון, השניים האחרים משחקים קלפים. המעשן קורא לאישה שמביאה להם בקבוק יין. הוא שופך את היין לכוסות ומציע אותן לחבריו. הם מעודדים ושותים. האישה מופיעה שוב עם מגש ולוקחת את כוסו של המעשן. (בשלב זה, אדם אחד בקהל אינו יכול עוד לשאת את ריבוי הפעולות! הוא יוצא החוצה ועוצם את עיניו). האיש המעשן ממשיך לקרוא את העיתון. הוא מצביע על מאמר לחבריו. כולם צוחקים מכל הלב. בינתיים הוא מוציא את מה שנראה כפיסת נייר מקופסת הסיגריות שלו, או מעטפה. הסרט מסתיים. הקהל יושב בדממה. שלושת הגברים בבירור
אינם מוארים – בעוונותיהם, הם הלכו לאיבוד במוחם התועה במשך
67 שניות.

לאחר מכן,
רכבת מתקרבת לתחנה. הקטר שלה יוצא מן המסך שמאלה. אנשים על הרציף מברכים את הנוסעים כאשר הם יורדים ממנה.
הצילום נמשך 50 שניות.

ביום בהיר, דלת נפתחת,
ופועלים עוזבים מפעל
במשך 46 שניות.

_

אפיצ'טפונג ויראסתקול הוא קולנוען תאילנדי. סרטיו כוללים את הדוד בונמי שנזכר בחייו הקודמים שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, כמו גם מחלה טרופית שזכה שם בפרס חבר השופטים.
המכתב תורגם ברשות הבמאי.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email