הפיל שבחדר: מחשבות על ״אפריקה״ של אורן גרנר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

הצטרפו להקרנת טרום בכורה וירטואלית של "אפריקה" היום בסינמטק הרצליה: לחצו כאן.

אוף סקרין בפייסבוק: לחצו כאן.

כמו סרטים ישראלים רבים מהעת האחרונה וכחלק ממה שנראה כגל של ממש בקולנוע המקומי, סרטו הארוך הראשון של אורן גרנר, אפריקה (2019), משלב ומאחה בין הבדיוני והתיעודי – בין הקולנוע והמציאות. אולם, לא מדובר רק ביצירה ייחודית, מורכבת וחריגה באופן עשייתה, אלא גם בסרט עדין ומרגש במיוחד שיכול בעיניי להתקבל באהדה בקרב הקהל הרחב – אם רק יינתנו לו הזדמנויות. הסרט זכה בפסטיבל חיפה האחרון (ביחד עם ״לידה״ של ירון שני) והוקרן בפסטיבלים רבים וגדולים מסביב לעולם, ביניהם פסטיבל טורונטו וסאן סבסטיאן – הישגים מרשימים ביותר לסרט שהוא עצמאי ודל תקציב באופן חריג אפילו ביחס לסטנדרטים המקומיים. כפי שקורה לעיתים, דווקא מתוך הפשטות ודלות האמצעים נוצרה לה יצירה צנועה, כנה ואותנטית, שהיא גם מרגשת ומורכבת.

בסרט משחקים הוריו של גרנר בתפקיד עצמם, לצד הופעות של הבמאי עצמו ושל חברי משפחה נוספים (כולל כלבתם צילה). עלילתו מתרחשת בבית המשפחה האמיתי ועוקבת אחר כמה ימים בחייו של מאיר גרנר, פנסיונר שמתגורר במושב עם אשתו מיה. על פני השטח נראה כי אלו ימים רגילים בשגרת חייו הרגועה של מאיר, אולם למעשה הוא עובר בהם תהליך של התמודדות והשלמה עם העובדה שהוא מזדקן, ושהוא כבר לא יכול למלא חלק מהתפקידים המסורתיים מבחינה משפחתית, קהילתית ואישית. למעשה, זהו סיפור אקזיסטנציאלי על אדם במצב של משבר קיומי, החש כי הוא מאבד מחיוניותו, ומבין בהדרגה שעליו לצקת משמעויות חדשות לחייו.

 

 

השתקפויות הנפש של מאיר

סרטו של גרנר נמנע כמעט לגמרי מהבניית התפתחויות דרמטיות חריגות או מקשרים של השפעה נסיבתית בין סצנה אחת לאחרת, ומציג לצופה מה שנראה במבט ראשון כמו אלבום או סרט משפחתי: רגעים קטנים וחסרי חשיבות, כביכול, מהחיים. אולם, סיטואציות שגרתיות אלו מכילות בתוכן את תמצית ההוויה והמהות של המשפחה, ובעיקר של הדמות הראשית, מאיר. הסרט מייצר ברגישות מבט מרוחק, שקט ומעמיק עבור הצופה, חושף בפניו אמת חבויה ומאפשר לו בהדרגה לגלות מחדש את החסד והיופי שבאותם רגעים קטנים שמרכיבים את החיים.

מאיר מנסה להישאר משמעותי ופעיל באמצעות עבודתו בסדנת הנגרות: זהו מקום אליו הוא מרגיש שייך ומנגד גם מרחב שמייצג את בדידותו, שכן איש לא נכנס אליו מלבדו ואיש לא מתעניין באמת בעבודתו. כשבאחת הסצנות אורן הבן מגיע לבקר בבית, מאיר מבקש ממנו לעזור לו בסימון וחיתוך של קרש עץ. כשאורן עוזר לאביו בחוסר חשק, קרש העץ חוצה את הפריים ומפריד אותם, בכך מדגיש את המרחק הרגשי ביניהם באותו הרגע.

לנגרות חשיבות סמלית עבור מאיר. הם לא רק עצים בשבילו, אלא ייצוג קונקרטי חשוב לחיוניות שהוא חש שמאבד בהדרגה. הוא בונה מיטה לנכדו, ובדרך גם מאבד את העשתונות כשעולה חשד לגניבה של הקרשים. המיטה משמעותית עבור מאיר, הבונה והיוצר, לא פחות מאשר עבור הנכד, ומלאכת בנייתה הופכת באופן יפהפה לשיקוף של התהליך הפנימי אותו מאיר חייב לעבור בסרט: ההבנה וההשלמה שלו עם המצב. תהליך זה מקבל ביטוי מלא בשוט הסיום הבלתי נשכח של הסרט.

 

אורן גרנר ואביו, מאיר, מתוך אפריקה. הבמאי מכניס את עצמו ליצירה.

 

גם הכלבה האהובה של המשפחה, צילה, עמה מטייל מאיר כמה וכמה פעמים לאורך הסרט, מייצגת באופן סימבולי חלק מהנפש שלו – אותו חלק יצרי, פראי וחזק, שמודגש בסרטונים ביתיים מטיולים משפחתיים באפריקה. בשלב מסוים בסרט מאיר מעניש את הכלבה וכולא אותה במקלט, אולם לאחר זמן מה הוא נזכר שבחדר מפוזר רעל עכברים מסוכן המסוגל להרוג אותה. הסכנה שבכליאה בחדר אטום מייצגת את השפעת ההדחקה של מאיר את רגשותיו, וחוסר היכולת להתמודד איתן. אשתו מיה, פסיכולוגית במקצועה, מנסה לגרום לו להכיר ברגשותיו ולדבר עליהם כדי להתמודד עם המשבר הרגשי בו הוא מוצא את עצמו – רגע לפני שזה מאוחר מדי.

למצוא משמעות רוחנית בשגרה המשפחתית

כמו העלילה, גם השפה הויזואלית מינימליסטית, פשוטה ועדינה, כשהמצלמה הסטטית מייצרת מבט מרוחק אך לא מנוכר, מבט מודע-לעצמו על הסיטואציות השגרתיות שהיא מציגה. בסגנון שנע לעיתים בין ז׳אק טאטי לרובר ברסון (או אקי קאוריסמקי ורוי אנדרסון, אם נרצה להתייחס ליוצרים עכשוויים יותר), מצליח גרנר לצקת בהדרגה אל תוך השגרתי משמעות רוחנית של ממש. כמו גיבור הסרט, שמתחיל בהדרגה לשנות את מבטו על העולם, כך גם הצופה מקבל לפתע את היכולת לחוות מחדש את היום-יום, את הרגיל והשחוק, ולמצוא בו משמעות נסתרת.

את אפריקה ניתן להחשיב כסוג של הרחבה לסרט הקצר שביים גרנר בשנת 2014, גרינלנד. כמו סרטו הארוך, סרט הגמר הקצר שביים כסטודנט לקולנוע צולם בבית הוריו ובהשתתפות משפחתו בתפקידים הראשיים. עלילתו מתרחשת ביום בו עוזב אורן את הבית ועובר לגור עם בת-זוגו. הסרט מציג אותו אוסף את חפציו ונפרד למעשה מביתו, מהמשפחה ומהנעורים. אמנם בגרינלנד הגיבור הוא הבמאי עצמו ולא אביו, אך בדומה לאפריקה, משתקף בו עיסוק בנושאים של גבריות, התבגרות והזדקנות, ובהתמודדות עם חלוף הזמן.

זוג יצירות אלה חולקות שיטת עבודה של בימוי שחקנים לא מקצועיים ושל צילום בלוקיישן האותנטי בו גרות הדמויות. בשתיהן עלילה פשוטה ונטולת דרמה. הן חולקות גם את אותה שפה קולנועית עדינה, סטטית ומינימליסטית שמפתח גרנר, וכן את המבט הממושך שמאיר באור חדש סיטואציות יומיומיות בבית המשפחה. הסרטים מזכירים זה את זה מאוד, אולם אפריקה אינו רק הרחבה של גרינלנד מבחינת ההיקף והאורך, אלא גם העמקה של המורכבות שהיתה טמונה בו – תמטית ואסתטית גם יחד.

 

 

הפיל שבחדר וברכת יום הולדת אחת

אפריקה מעורר את מודעות הצופה ומעלה תהיות אודות אופי היצירה בפניה הוא ניצב. שוט הפתיחה ארוך ומצולם במצלמה ביתית על-ידי מאיר, גיבור הסרט, כשהוא ואשתו מיה מטיילים באפריקה. בעזרת תנועת זום אין תוך שהוא מתאר בקולו את תחושותיו, חושפת המצלמה של מאיר פיל אפריקאי ענק שעומד בין העצים ושלא ניתן היה להבחין בו קודם לכן. שוט זה משול בעיני לסרט עצמו: מתוך התבוננות ממושכת בתמונה חסרת ייחוד או מורכבות לכאורה, נחשף פלא שלא ניתן היה להבחין בו קודם לכן. זוהי התייחסות עצמית לפעולת התיעוד, וליכולת שלה לחשוף רבדים ושכבות נסתרות במציאות שהיא משעתקת.

רגעים תיעודיים-ביתיים מסוג זה חוזרים שוב ושוב לאורך הסרט, ומאירים את היחס בין הצופה, היצירה והדמויות באור מעניין: נשאלת השאלה, במה שונות דמויותיהם ה"אמיתיות" של מאיר ומיה המשתקפות בסרטונים הביתיים התיעודיים לעומת דמויותיהם כפי שהן מוצגות בסרט אפריקה עצמו, זה שביים בנם ושבו שזורים הצילומים הביתיים? ייתכן שמדובר כאן בהיררכיה של שכבות הנערמות מעל המציאות המתועדת. מנגד, ייתכן כי הרעיון המתקבל הוא שהסרטונים הביתיים הללו שווים לסצנות המבוימות ואין הבדל בינם ובין הסרט – שניהם צורות של תיעוד של רגעים מהחיים, מבוימים במידה מסוימת אך גם שרירותיים, ספונטניים ומפתיעים, ובעיקר כאלו שיכולים לחשוף אמיתות ומהויות נסתרות בעולם המצולם.

 

 

מעבר לשימוש בסרטונים המקוריים מהטיול של בני הזוג באפריקה, התייחסות הסרט לעצמו ניכרת גם בדימוי המראה, שחוזר בו שוב ושוב, בעיקר בסצנות בהן מאיר מביט בהשתקפות של עצמו. בולטת במיוחד אחת הסצנות הגדולות בסרט, בה מוצג אורן כשהוא מביים את אביו עבור ברכת יום-הולדת של חבר משפחתי. בסצנה זו חושף גרנר את עצמו באופן הישיר ביותר, ומעורר את מודעות הצופים לעשייה הקולנועית עצמה.

הוראות הבימוי של הבמאי לאביו, שבאופן מסורתי אמורות להיוותר על רצפת חדר העריכה, נכנסות כאן לסרט בדרך מתוחכמת ומקורית, שמזכירה יוצרי קולנוע גדולים שעירבו באופן דומה בין הקולנוע והמציאות – ובעיקר את סרטיו הרפלקסיביים של עבאס קיארוסטמי (מבעד לעצי הזית, למשל). כך, מעבר למהלך הרגשי האפקטיבי והמרגש שהוא מייצר, אפריקה מציב במרכזו דיון אינטלקטואלי על איכויותיו ותכונותיו של הקולנוע, ושואל בין היתר מהם למעשה ההבדלים בין יצירה קולנועית אמנותית לבין סרטים תיעודיים-ביתיים.

ניתן לכתוב עוד רבות על יצירת הביכורים המרתקת והעדינה של גרנר. גם אם הצפייה בה אינה פשוטה עבור חלק מהצופים, מי שיתמסר אליה יזכה לחוויה יוצאת דופן ביחס לקולנוע המקומי, וגם בכלל. בעיניי, מדובר בסרט שמייצר ציפייה רבה לקראת יצירותיו הבאות של היוצר, ויהיה מעניין לגלות אילו מהתמות ומהמאפיינים האסתטיים שבלטו ביצירה זו ימשיכו ללוות את הקריירה של אחד הקולות החדשים והייחודיים בקולנוע הישראלי.

 

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email