האם "הדבר החשוב באמת, סמוי מן העין"?

בכל פעם שאני צופה בסרט המסע המופלא (2001) אני מגלה דברים חדשים שלא ראיתי בו קודם: בפרטים האסתטיים הקשורים באנימציה וב"תפאורה" וגם במשמעויות העמוקות שלהן. הסרט מתקיים במתח בין הנסתר והגלוי, שמתבטא בעולם הנסתר-אך-הגלוי של הרוחות וכן בדמויות רב-פרצופיות, הן באמות המוסר שלהן והן בצורתן החיצונית. כיום, אחרי שחזרתי מטיול ממושך ביפן אני כבר יודע להגיד שאלה הם תסמינים בולטים בתרבות היפנית בכלל ובדת השינטו בפרט ולכן, למרות שזהו הסרט של היאו מיאזקי שהכי הצליח במערב, מבחינתי הוא גם הסרט הכי יפני שלו. כדי להבין את התסמינים השונים, אנו נאלצים לחפור בכל מה שהוא מעבר לנראה ולגלוי ולהתעמק בנסתר ובזר לנו.

ביפן מתקיימות שתי דתות מרכזיות – בודהיזם ושינטו. בניגוד לבודהיזם, שהגיע ליפן מסין ודרך קוריאה, השינטו היא הדת היפנית המקורית שטקסיה ומנהגיה הועברו בעיקר בעל-פה מדור לדור. למרות שבימינו חייהם הרוחניים של היפנים מורכבים משתי הדתות באופן שווה, הסרט נתון כולו לעולמה של דת השינטו. היא מתבססת בעיקרה על האמונה שכל חפץ – כל אבן, כל נהר, כל עץ , כל הר – הוא בעל רוח הנקראת קאמי ורוחות אלה הן בלתי נראות בניגוד לעולם הרוחות בסרט שהן נראות. במקדש שינטו, מתפללים לרוח הספציפית של המקדש באמצעות שתי קידות לכיוון המזבח בו שוכנת הרוח ושתי מחיאות כפיים – כדי לרכז את הרוח למקום הזה ולהביע את נוכחותך, כך שהיא תוכל לשמוע את תפילתך. הקאמי יכולים להיות גם אנשים שנפטרו כמו קרובי משפחה שמתו.

כניסה לעולם הרוחות

הסרט מספר על ילדה בשם צה'ירו ומשפחתה שעוברים לדירה חדשה ובטעות מוצאים את עצמם בעיירה נטושה. בזמן שהוריה הופכים לחזירים, היא נכנסת לעולם הרוחות ויוצאת למסע על מנת לחזור ממנו עם הוריה.

הסרט מכיל סממנים רבים לאמונת השינטו. למשל, הצבע האדום שהוא הצבע הבולט במקדשי השינטו ביפן הוא צבע מרכזי גם בסרט. ככל שצ׳הירו נכנסת לעומקו של עולם הרוחות, הצבע האדום הולך ומשתלט. התאורה נעשית אדומה, כך גם הספינה והגשר אדומים. הגשר כשלעצמו לקוח מארכיטקטורה של גשרי שינטו במקדשים. בתחילת הסרט, לפני שצ׳הירו והוריה נכנסים לאזור היער, ניתן לראות שער טורי – שער מסוג זה נמצא בכניסה לכל מקדש שינטו ביפן ומסמל כניסה לאזור של רוחות. בשלב מאוחר יותר בסרט, כשהרוחות עולות על הגשר ופונות לעבר בית המרחץ, מתחילה מוזיקה – אותה שמעתי בטקסי שינטו שונים בשם גאגאקו שבהם קוראים לרוח לצאת החוצה מהמקדש.

השינטו בסרט מתבטא גם במשחק בין הנראוּת והבלתי-נראוּת של הרוחות השונות המגיעות לבית המרחץ.​ ​עולם הרוחות של השינטו הוא כמובן בלתי-נראה במציאות, אך בסרט מיאזאקי מחליט להראות לנו אותו: הרוחות מתחילות בסרט רק כפרצוף ולאט לאט מתגלות בשלמותן. לעומת זאת, צ׳הירו עוברת את התהליך ההפוך. עליה להשתלב בעולם הרוחות ולהפוך לאחת מהן כדי להציל את הוריה. לשם כך עומדים בפניה שני קריטריונים מרכזיים בתרבות היפנית בכלל, האוכל של עולם הרוחות וחשיבותה הנעלה של העבודה. רק שני אלמנטים אלה יוכלו לתת לה קיום בתוך העולם הזר אליו נכנסה. בעוד שצ'הירו נלחמת על קבלת עבודה, יובאבא משנה את שמה של צ׳הירו לסן. בהמשך מתגלה לנו שבעזרת השמות, יובאבא שולטת בעבדיה; כשאלה שוכחים את שמם, הם שוכחים מאין באו ולאן דרכם. בכך מסתיים תהליך הפיכתה לרוח.

סממן נוסף וחשוב הוא ההיטהרות, שמוביל אותנו לבית המרחץ. לניקיון חשיבות דתית ורוחנית ביפן. כפי שיש הצורך להיטהר לפני תפילה, כל רוח ואדם צריכים להתנקות ולהיטהר בשביל לשמור על הטוהר הפיזי והנפשי שלהם. דוגמה בולטת היא אל הסירחון שבא לבית המרחץ כדי להתנקות מהלכלוך והזיהום שבו, שהוא כל כך מסריח שיובאבא בעלת בית המרחץ תחילה לא רוצה לקבלו. בהמשך מתגלה לנו שלמעשה הוא לא אל סירחון אלא אל נהר שבני אדם לכלכו אותו והניקיון מוציא אותו לחופשי.

מתוך "המסע המופלא"

רב-פרצופיות

אחת מהסיבות שהופכות את הסרט למסתורי היא רב-הפרצופיות של הדמויות השונות שבאה לידי ביטוי בשני תחומים. הראשון הוא פיזי: בשינטו יש ייצוג חשוב לחיות. חיה יכולה להוות סמל לאיזשהו יסוד בטבע או תחום חיים. הדרקון למשל, מסמל מים. הדמויות של האקו והאל הסרחן מתגלים לנו לא רק כמה שנראים לנו תחילה, אלא הם גם דרקונים ואלי נהר. דוגמא נוספת לרב-פרצופיות פיזית היא יובאבא, שהיא גם מכשפה וגם עורב.

התחום השני של הרב-פרצופיות הוא המוסרי. סממן מרכזי בשינטו הוא היעדר טוב ורע. לכל ישות יש סממנים שלילים וגם חיובים. יובאבא למשל, מצטיירת אצלנו מהופעתה הראשונה כמכשפה הכי רעה ומפחידה ויחד עם זאת כאם אוהבת ומסורה בקיצוניות לבנה. גם האקו הוא דמות שנויה במחלוקת: מצד אחד הוא מסכן את עצמו ללא הרף עבור צ׳הירו אבל בעצם הוא שוליית מכשפה שמוכן גם עבורה להקריב את הכל, עד המעשים השפלים ביותר או ״העבודה השחורה״ כמו שמכנים זאת בסרט.

הדוגמה הבולטת ביותר לערפול המוסרי היא דמותו של קאונשי (חסר-פנים). חסר-פנים הוא דמות מבולבלת שהצליחה להיכנס לבית המרחץ בזכות נדיבותה של צ'הירו אשר פתחה לו את הדלת האחורית כשירד גשם. זה גרם לאובססיה קיצונית מצדו להחזיר לה בחזרה על נדיבותה. הוא מנסה להרעיף עליה מתנות וזהב. חסר-פנים מקבל רעב חמדני לתשומת לב מצד אנשי בית המרחץ מה שגורם לו לפתות את כל שאר הדמויות במתנות שונות לאכול אותן ובכך להשתמש בקול שלהן ולגנוב את זהותן, למלא את חוסר הזהות שלו עצמו. יצר החמדנות הוא מה שמאפשר לחסר-פנים לאכול את הדמויות השונות ולהעביד אותן. לעומת זאת, היעדר החומרנות של צ׳הירו והתרכזותה במטרה הן התכונות שמצילות את צ׳הירו.

מתוך "המסע המופלא"

 

למרות זאת חסר-פנים הוא לא רוע שלם. לא רק שלפני הפיכתו למפלצת הוא עוזר לצ׳הירו, בנוסף כשהיא מחליטה לקחת אותו איתה ומעלה אותו על הרכבת עם כרטיס הרכבת האחרון שברשותה הוא מתעשת, מפסיק לרדוף אחרי תשומת הלב ופשוט מתבונן. הוא מתגלה לנו בעיקר כיצור אבוד ובודד מאוד. וכך כשצ׳הירו והחבורה מגיעים לאחותה של יובאבא- זאניבה, (שעד עכשיו חשבנו שהיא מרשעת ומפחידה ומתברר, ברב-פרצופיות מוסרית, שהיא סבתא חביבה שמוכנה ורוצה לעזור) היא מקבלת את חסר-פנים כעוזר שלה ונראה שחסר-פנים הגיע לשלווה.

באחת הסצנות היפות ביותר בסרט אנו מגלים שהאקו מחזיק בתוכו לא שתי דמויות, אלא שלוש. בנוסף לבן אנוש ודרקון, האקו הוא גם נהר שייבשו אותו. צ׳הירו נזכרת שבילדותה היא כמעט טבעה בנהר אך זרם המים הוביל אותה לחוף מבטחים. היא נזכרת ששמו של הנהר היה קוהוקו ,שמו האמיתי של האקו. כתוצאה מכך שחזר אליו שמו, האקו משתחרר מכישופה של יובאבה וחוזר לצורתו האנושית, בעוד שצ׳הירו והאקו מסתכלים אחד על השניה בעיניים מנצנצות. גילוי עמוק זה הוא יותר מקשר אהבה בין שני ילדים. הוא קשר אהבה בין האדם לטבע, בין בת אנוש לקאמי, לרוח של הנהר שהצילה אותה כשהייתה קטנה.

מובן ולא מובן

לצד ייצוג של הגלוי ושל הנסתר, הסרט מעמיד משוואה נוספת, של עניינים מובנים ולא מובנים לקהל ולצה'ירו. הדברים הגלויים לצ׳הירו באופן טבעי מובנים לה. למשל, היא רואה את הוריה כחזירים נגרמת לה מצוקה הגוברת מכניסתה לעולם לא מוכר לה, בו היא נשארת לבד וצריכה להציל את הוריה. לעומת זאת, ישנם דברים גלויים שאינם מובנים לצ׳הירו, למשל עולם הרוחות שנגלה בפניה אך נותר זר ולא מובן לה.  במהלך הסרט, קיימים עניינים הנסתרים מעיני צ׳הירו, אך למרות זאת מובנים לה באופן אינטואיטיבי. כשנגלה הדרקון לעיניה של צ׳הירו, נסתר ממנה ומהקהל שזהו האקו, אבל היא בכל זאת קוראת בשמו. לעומת זאת, לזהות את דמותו השלישית מעוררת קושי אצל צ׳הירו שדמותו השלישית של האקו כנהר גם נסתרת ממנה וגם לא מובנת לה וכך גם לנו ברגע הראשון. שהיא מתייעצת על כך עם זניבא לפני שהיא מבינה את דמותו השלישית של האקו, זניבא אומרת לה שמה שקורה לנו במהלך חיינו אינו נשכח, גם אם איננו זוכרים אותו.בזכרון ובתת מודע, לפעמים אנו מרגישים בצורה אינטואיטיבית, תחושת בטן אפשר להגיד, שסיבתה נסתרת מאיתנו אך המובילה אותנו הלאה.

אם כך, זו הסיבה שהציטוט בכותרת אינו רלוונטי. בתרבות המערב קשה לנו עם עניינים הנסתרים מעינינו – אנו מחפשים הסבר, תשובה ומשמעות. הנסיך הקטן שאומר משפט זה למספר הסיפור, בא כאילו למשמע עבורו גם את מה שאינו גלוי לו. לעומת זאת בדת השינטו ובסרט, נדמה שאין היררכיה בין הגלוי לנסתר, אין חשוב יותר אחד מאחר. העניינים הגלויים והנסתרים מתקיימים יחד, זה לצד זה, מובנים ולא מובנים, לעיתים אפילו מחליפים תפקידים וצ׳הירו שלמה עם זה.

מאמרים נוספים