קוף אחרי בן אדם, או אדם אחרי קוף? הסרט שלוק, ג'ון לנדיס וז'אנר "הקוף המשוחרר"

לא רק שלדעתי הסרט שלוק (Schlock, 1973) הוא אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, הוא גם מסמל שלוש מההתחלות החשובות ביותר בקולנוע. ראשית, הסרט הינו סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי החשוב ג'ון לנדיס (Landis), במאי בעל קריירה עשירה בסרטי איכות, שהמפורסם ביותר מבניהם הוא כמובן האחים בלוז (The Blues Brothers, 1980)שנית, זהו אחד מסרטיו הראשונים של אומן האפקטים המיוחדים ריק בייקר (Baker), אחד מאומני האפקטים המיוחדים הגדולים בהיסטוריה, שזהו סרטו הראשון בו הוא הכין אפקטים מיוחדים בתחום הקופים. ואולי הכי חשוב, הסרט הינו הסרט הראשון שבוים מתוך חליפת קוף (ראו תמונה מצורפת), ודוגמה קלאסית לז'אנר הסרטים שלא מקבל מספיק הערכה, ז'אנר ה"Monkey on the Loose", שלמען הכתבה אתייחס אליו בתרגום החופשי שלי, ז'אנר "הקוף המשוחרר". לטענתי, הסרט משתמש בז'אנר כדי לחתור כנגד הרעיון של האדם המודרני, מסר שחוזר בסרטיו של ג'ון לנדיס.

הקוף בעל לב הזהב נגד התרבות

למרות שהסרט מורכב מסדרה של סצנות, שלמראית עין לא ניתן למצוא את ההיגיון לחיבורם, בקריאה בין השורות גאונותם נהיית ברורה ומוכיחה שהסרט הוא אחד מהסרטים הטובים בכל הזמנים. הסרט מגולל את הסיפור הקלאסי ביותר בהיסטוריה, היפה והחיה, כשבמקרה זה החיה היא קוף מופרע. שלוק (בכיכובו של ג'ון לנדיס בחליפת קוף) הוא קוף אדם, אבל לא סתם קוף אדם רגיל, שלוק הוא החוליה החסרה בין קוף לאדם, שהתחבא במשך עידנים במערה בדרום קליפורניה. בתחילת הסרט, שלוק מטיל אימה על עיירה שקטה בדרום קליפורניה ומקבל את הכינוי "רוצח הבננות", כל זה משתנה כאשר שלוק מתאהב בנערה עיוורת שרואה את יופיו הפנימי. שלוק הוא לא סתם קוף מטורלל והרסני, יש לו לב זהב, יש לו כשרון אדיר בנגינה על פסנתר ורק דרך הפסנתר הוא מצליח לבטא את הנגינה האמיתית שבנשמתו הקופית היפיפיה. מבחינתי, השיא של הסרט הוא הסצנה בה שלוק קונה עוגה במאפיה ומאכיל תאומות וכלב בעוגה במגרש חנייה. הסצנה מדגימה באופן מושלם את הביזאריות של הסרט, אך במקביל, מצליחה לבטא את טוב הלב והאדיבות של שלוק, בכך שהקהל רואה כיצד שלוק מוכן לחלוק את עוגתו עם הזולת.

הסרט מוסיף לשחק בציפיותיו של הצופה באמצעות שימוש מתוחכם באינטרטקסטואליות ומכיל כמות אדירה של התייחסות לסרטים שונים, בעקר סרטי קופים וסרטי אימה: פרנקשטיין (Frankenstein, 1931), הבועה (The Blob, 1958), גודזילה (Godzilla, 1954), כמובן קינג קונג (King Kong, 1933) ועוד סרטים רבים אחרים.. בסרט ישנה סצנת המחווה הטובה ביותר בהיסטוריה לפרק הקופים הקלאסי בסרט 2001: אודיסאה בחלל (l 2001: A Space Odyssey, 1968), שמסתיים בהנפה לאוויר של עצם שהפכה לנשק. בשלוק, הקוף מניף לסת של חיה ופוגע בחלון ראווה של חנות בננות. הסצנה עוצמתית כל כך מכיוון שכמו ששלוק שובר את חנות הבננות, הסצנה שוברת כל קונבנציה אפשרית בקולנוע, העריכה לאחר זריקת העצם שוברת כל רעיון של המשכיות ואפילו המוזיקה נעצרת וחוזרת על עצמה באמצע. לאחר ששלוק שודד את הבננות, הצופה מצפה שיאכל את הבננות, הפעולה ההגיונית ביותר לקוף. אך שלוק אינו קוף קונבנציונלי, שלוק מרים את כל הבננות וזורק אותן על צופה שמתבונן מהצד, בדומה לסרט, שמטיח את הצפיות של הצופה ישר בפניו. בנוסף, משמעות הסצנה המקורית בסרט אודיסאה בחלל היא של קופים שבעזרת הרס הופכים לבני אדם ומשיגים קדמה, בעוד שהסרט שלוק מציע רעיון הפוך לחלוטין. הסצנה חותרת כנגד המוסכמות של הקולנוע העכשווי ומנסה לשבור את הקיבעון שלו, היא מציגה את תרבות האדם כרגרסיבית ואת הקדמוניות של הקוף כדרך הישר.

ג'ון לנדיס מביים את שלוק

הקוף המשוחרר

שלוק הוא דוגמה מושלמת לז'אנר הקולנועי הקוף המשוחרר, ז'אנר שיכול להשתלב עם כל ז'אנר אפשרי, אימה, קומדיה, אקשן, סרטי אומנויות לחימה ועוד. ישנו אלמנט אחד שהכרחי בז'אנר הזה, הקוף, בכל סרט מהז'אנר מוכרח להיות קוף שיצא לחופשי בציוויליזציה, לרוב יוצר כאוס מסביבו, לרוב מתאהב, וכמעט תמיד בסוף הסרט הוא נופל קורבן לאנושות האכזרית. ניתן לראות בפופולאריות של ז'אנר זה, רצון מודחק של אנשים לראות את המרקם העדין של החברה המודרנית נקרע על ידי יצור המייצג יצרים חייתיים וקדמונים, יצרים שטמונים עמוק בכל אחד מאתנו. מי מאתנו לא פנטז בזמן המתנה בתור במשרד הפנים, על לקפוץ על דלפק הקבלה, לבעוט בכל המסמכים ולצעוק לכל האנשים "תתעוררו עדר עיוור של רובוטים, אתם לא רואים שכולכם חיים שקר אחד גדול?!". בדיוק את היצר הזה סרטי הקוף המשוחרר באים לבטא, קתרזיס מושלם נגד החברה המודרנית הקרה, המנוכרת, ובעלת נימוסיה המזויפים.

ז'אנר הקוף המשוחרר הוא עתיק ימים, הוא קיים עוד משחר הקולנוע ואפילו לפניו, ניתן לראות סיפורים דומים לסרטי "הקוף המשוחרר" עוד במיתולוגיות שונות וברומן הסיני המפורסם מהמאה ה-16 המסע למערב. אחת הדמויות הראשיות בספר הוא סון וו-קונג, קוף שבעזרת תחבולות מצליח להשיג כוח שווה לאלים, הוא מורד כנגד האלים אך בעקבות גאוותנותו הוא נענש על ידי בודהה לחיות תחת הר ל500 שנה. לעיתים רבות הספר המסע למערב קרוי "סיפורו של קוף" או פשוט "קוף" ונתפס על ידי רבים כסאטירה על הממשלה הסינית באותה תקופה. סיפורו של סון וו-קונג הקוף דומה באופן בלתי יאומן למבנה של עלילת סרטי הז'אנר "הקוף המשוחרר", ועוד בנוסף לכך במרכז שניהם נמצאת ביקורת חריפה כנגד החברה והממשלה.

כמובן שסון וו-קונג אינו בעל התואר "הקוף המשוחרר הקרוי קונג המפורסם ביותר (לפחות במערב)", תואר זה שמור לקוף האדם הענק קינג קונג. ז'אנר הקוף המשוחרר לא היה היכן שהוא כיום ללא הסרט קינג קונג שיצא בשנת 1933, הדוגמה הקלאסית ביותר לסרט מז'אנר זה. קינג קונג הוא כמובן הסרט הקוף המשוחרר המפורסם והפופולארי בכל הזמנים. בעקבות ההצלחה המסחררת של הסרט, נעשו "רימייקים" ו"ספין-אופים" רבים לסרט, שחלקם אפילו זכו לפופולריות בעצמם כמו גרסת פיטר ג'קסון לסרט מ2005. קינג קונג ביסס לדורות הבאים כיצד תהיה הנוסחה הקבועה של סרטי "הקוף המשוחרר", קוף שנופל קורבן לחברה המודרנית, יוצא במסע הרס נגד אותה מודרניות שפגעה בו, מתאהב בבחורה, ולבסוף מת מוות טרגי. כמובן שניתן לקרוא את הסרט בכמה מובנים שונים: כאמירה אנטי קולוניאליסטית, אמירה כנגד הגזענות באמריקה, מודרניות המדכאת את היצר הקדמוני, אך אחת הקריאות המקובלות ביותר היא שקינג קונג מייצג את הזעם כנגד מוסדות החברה בזמן המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה30. הקהל האמריקאי ב1933 השתוקק לראות הרס של מוסדות החברה והוא הצליח להשיג קטרזיס על ידי המערכה האחרונה בסרט, בה קינג קונג יוצר כאוס טוטאלי ברחבי ניו יורק. לאחר הצלחתו של קינג קונג אין ספור סרטים ניסו להעתיק את הצלחתו, חלקם העתיקו את הסרט כמעט לחלוטין וחלקם ניסו לגוון את הנוסחה בדרכים שונות, כמו למשל הגחת הרעיון עד כדי יצירת קומדיה אבסורדית.

קוף בכסא הבמאי: החתרנות של ג'ון לנדיס

הסרט שלוק הוא אחד הסרטים שלוקחים את ז'אנר סרטי "הקוף המשוחרר" ומקצין בו כל אלמנט אפשרי עד כדי גיחוך. מה שמייחד את הסרט וממקם אותו במעמד של אחת ההתחלות החשובות ביותר בקולנוע היא כמובן העבודה שהוא הסרט הראשון שבוים בחליפת הקוף, לא עוד סרט קומדיה על קוף משוחרר, אלא סרט קומדיה על ידי קוף משוחרר. ג'ון לנדיס משחק בסרט את הדמות הראשית, הקוף שלוק, בחליפת קוף שנעשתה על ידי אומן האפקטים והאיפור זוכה האוסקר (על סרט אחר של ג'ון לנדיס זאב אמריקאי בלונדון) ריק בייקר, שזהו אחד מסרטיו הראשונים. ריק בייקר כמובן ימשיך לסרטי קופים אחרים כמו Gorillas in the Mist, The Legend of Tarzan, Lord of the Ape, הרימייק של סופר ג'ו יאנג (Mighty Joe Young, 1998), הרימייק של כוכב הקופים (Planet of the Apes, 2003) ואפילו משחק בגרסתו של פיטר ג'קסון (Jackson) לקינג קונג. ללא ספק, ריק בייקר הוא אחד מאומני אפקטי הקופים הטובים ביותר בהיסטוריה והסרט שלוק הוא התחלתו בתחום. ייצוג הקופים בסרט עשוי באופן מופתי וראוי להערכה, בעזרת האפקטים האמינים של ריק בייקר והבימוי והמשחק המעולים של ג'ון לנדיס הסרט שלוק מצליח ליצור אמפתיה לקוף המשתולל בצורה חסרת תקדים.

הסרט הוא תחילת הקריירה של ג'ון לנדיס, וניתן לראות שמופיעים בו מאפיינים חתרניים שיהפכו להיות סימני ההיכר של סרטי ג'ון לנדיס. כבר בסרט שלוק בולט מבנה העלילה שעליו יבנו כל שאר סרטיי ג'ון לנדיס (המוצלחים). מבנה העלילה החוזר הוא: יצור פראי שמסרב להשתלב בחברה, יוצר כאוס טוטאלי בחברה שמסביבו, מה שגורם לכמות גדולה של נציגי ממסד (ולפעמים גורמים אנטי ממסדים אחרים) לרדוף אחריו, ובקליימקס כמעט תמיד יש קרב יריות, בו היצור הפראי נתפס\נהרג על ידי הממסד. נוסחה זו נכונה אם היצור הוא קוף משוחרר (שלוק), זמריי בלוז (האחים בלוז), סטודנטים כושלים בסרט בית החיות (National Lampoon's Animal House, 1978) או איש זאב (זאב אמריקאי בלונדון). מקורו של המבנה שמופיע בסרטיו של ג'ון לנדיס הוא כמובן סרטיו של באסטר קיטון. בסרטי באסטר קיטון (Keaton), קיטון תמיד מייצג את האיש שפשוט לא מסוגל להשתלב בחברה, במהלך הסרט רודפים אחריי קיטון כמות גדולה של נציגי ממסד חסרי פנים, מרדף היוצר כאוס מוחלט בחברה.

החתרנות של ג'ון לנדיס: מכוניות ומוזיקה

בנוסף למבנה העלילתי הבסיסי שבא לביטוי בסרט, ניתן לראות בסרט מוטיבים חוזרים שמופיעים בסרטיו של ג'ון לנדיס, כמו למשל, שנאתו היוקדת למכוניות. בכמעט כל סרט של ג'ון לנדיס ישנה לפחות סצנה אחת שכולה מוקדשת להרס מכונית או מכוניות. הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא כמובן סרטו האחים בלוז, בו נהרסו במהלך הסרט 103 מכוניות, 60 מהם מכוניות משטרה שנהרסו בסיקוונס אחד. הסרט האחים בלוז החזיק בשיא לכמות הגדולה ביותר של מכוניות שנהרסו בסרט אחד, שיא שנשבר על ידי סרט ההמשך האחים בלוז 2000 (Blues Brothers 2000, 1998), בו נהרסו 104 מכוניות, מכונית אחת יותר במכוון. מכוניות כמובן מסמלות תיעוש וקדמה, רעיון שמתנגש עם הפראיות הבלתי נשלטת של שלוק. בסרט שלוק הרס המכוניות מינימלי יותר אך מוצלח באותה מידה, שלוק הורס רק מכונית אחת, אבל במשך שתי דקות שלמות. בסצנה, רואים נהג שנוהג בפראיות וכמעט דורס את שלוק המסכן, אבל שלוק מסרב להתעלם מהתקרית, הוא מגיב אליה כמו שכל בן אדם רק מפנטז בחלומות הפרועים ביותר שלו. לאחר שהנהג עוצר מרחק של סנטימטרים בודדים משלוק ועוד מעיז להאשים את שלוק בתקרית, שלוק תולש את דלת המכונית ומושיב את הנהג מול מכוניתו, לאחר מכן שלוק מתחיל לתלוש כל חלק בנפרד מהמוכנית וגורם לנהג לחזות בתוצאות של התנהגותו חסרת האחראיות. הסצנה מדגימה באופן מושלם את אופיו האמיתי של שלוק, הוא לא רק קוף משתולל שיוצר הרס, הוא קוף עם לב של זהב שמבצע הרס לטובת החברה כולה, גיבור אמיתי. באופן הפוך לקופים באודיסאה בחלל, שמנפצים את העצמות המיובשת כרעיון של ניפוץ העבר, שלוק מנפץ את המוכנית המודרנית כמסר ברור נגד הקידמה.

מוטיב נוסף של סרטי ג'ון לנדיס שהתחיל כבר בסרט שלוק הוא כמובן עצירת העלילה לטובת סצנה מוזיקלית, מוטיב שהוא מרכז העלילה של הסרט האחים בלוז, מופיע בבית החיות ובעוד סרטים נוספים. השימוש החדשני ביותר של ג'ון לנדיס לטכניקה הזו היה כמובן בקליפ Thriller, קליפ שביים לשיר של מייקל ג'קסון משנת 1984. בניגוד לקליפים קודמים ששודרו ב-MTV לפניי כן, קליפים שהתמקדו רק במוזיקה עצמה, ג'ון לנדיס חידש את הנוסח על ידי יצירת קליפ באורך 14 דקות שבשתי קצותיו ישנה עלילה. שינוי זה כמובן שינה את התפיסה של הציבור הרחב למה הוא קליפ מוזיקלי והפך את Thriller לאחד הקליפים המפורסמים ביותר בכל הזמנים. ההפסקה המוזיקלית בסרט שלוק מתרחשת בסצנה בה שלוק מדגים את כשרנו המוזיקלי, כאשר הוא מנגן על פסנתר עם נגן עיוור בפאב נטוש. בסצנה, נגן עיוור מנגן בפאב, ומכיוון שהוא עיוור, הוא לא מצליח להבחין ששלוק הוא קוף, הנגן מלמד את שלוק איך לנגן על הפסנתר, מה שמאפשר לשלוק להדגים את כשרונו הטבעי כפסנתרן. הסצנה עוצמתית מכיוון שהיא מדגימה באופן מושלם את הסכנה בדעות קדומות, הסצנה מצליחה לחשוף את הלב העדין של שלוק, שעד כה, כל האנשים שפגש שפטו אותו כקוף אלים ומפחיד. הסרט מעביר לנו מסר חד וחלק, היחידי שרואה באמת בעולמנו הוא העיוור, אולי הוא לא רואה את פני השטח, אבל הוא רואה מה שחשוב באמת, את נשמתו של האדם או הקוף. הסרט בנוסף מעלה את השאלה, האם באמת יש הבדל כל כך משמעותי בין האדם לקוף? אני אישית חושב שלא.

לסיכום, הסרט שלוק הוא התחלה של שלושה דברים שונים: קריירת הבימוי של ג'ון לנדיס, קריירת אפקטי הקופים של ריק בייקר והסרט הקופים הראשון שבוים מתוך חליפת קוף. הסרט הוא הדגמה מעולה לסרט מהז'אנר "הקוף המשוחרר", והוא מצליח לבדר תוך כדי יצירת אמפתיה רבה לקוף שבסרט. מעבר לתגובה הרגשית שהסרט גורם, הוא מתפקד כביקורת חכמה על החברה המודרנית שמדכאת את היצר החייתי הנמצא באדם. בנוסף, הסרט מדגים את הסכנה בדעות קדומות ומנסה לנפץ את התפיסה שמותר האדם מן הבהמה, או מהקוף.

מאמרים נוספים