הספר הנפתח: התחלות הסרטים של דיסני

הכל התחיל עם ספר. הוא היה לבן, עבה ומהודר, מעוטר בזהב, מונח על בד קטיפה כחול ולצדו פמוט מוזהב. פרצופיהם של שבעה גמדים גולפו בתחתית הספר, מתחת לכתובת "שלגיה ושבעת הגמדים". הספר נפתח וחשף בפניי הצופים את ראשית סיפור הסרט באותו השם (Snow White and the Seven Dwarfs) – נסיכה יפה, מכשפה רעה, מראה מכושפת. השנה הייתה 1937. וולט דיסני כמעט התרושש כליל ועבר על המוני חוקי עבודה שונים כדי להוציא לפועל את חלומו ולהביא לאקרנים את סרט האנימציה הארוך והחדשני שלו. בסרט הזה יש כל מה שסרט אהוב לכל המשפחה צריך: התעללות של הורים (חורגים) בילדיהם, סצנות אימה קריפיות ממש, רצח של נערה תמימה, רמזים לנקרופיליה, השפעות של אקספרסיוניזם גרמני וחיות שעושות כלים. מה חסר? הצהרה אמנותית, כמובן. אפשר בצורת ספר.

פתיחת ספר כזו הפכה לאורך השנים לאלמנט מזוהה מאוד עם סרטי דיסני, לא רק בסרטים באורך מלא אלא גם בקצרים. עם השנים הטכניקה השתכללה, ובמקום ספרים ממשיים, האגדה או המיתוס המקוריים שבהשראתם נוצר הסרט הוצגו בדרך שונה. תפקידה של סצנת פתיחה טובה היא להבהיר את הטון, האופי והסגנון של הסרט כבר ברגעים הראשונים שלו – ובחינה של הפתיחות הסיפוריות האלה בסרטי דיסני היא דרך נוחה לראות איך ה-Storytelling של דיסני השתנה משלגיה ועד היום.

הפתיחה הקלאסית

אולי באמצעות הצגת הסרט מתוך ספר נפתח, חשבו באולפני דיסני שיוכלו לגרום לצופים לראות את מאגר הסרטים שלהם באופן דומה לשפע שבספרייה או מדף הספרים הביתי, מלא עולמות מופלאים שמסתתרים בכל כרך וכרך.  במקרה של שלגיה, תפקידו של הספר הנפתח היה להזכיר לקהל שהם לא צופים בסתם שובר קופות חלול וריקני. הספר איננו מצויר אלא מצולם, כלומר – הסרט עצמו הוא בעצם הספר שכמו התעורר לחיים. הספר האמיתי, אגב, עדיין קיים ומוצג ברחבי העולם בתערוכות. "גבירותיי ורבותיי", הספר בעצם מכריז, "המוצר שלפניכם הוא הכי קרוב שאפשר לספרות מופת היסטורית". אמנם שלגיה היא יותר אגדה שעברה מפה לאוזן מאשר "ספרות", אבל הספר אומר אחרת ומציג את המעשייה כסיפור ארוך שעומד בפניי עצמו שמיועד לקורא מסוים ביותר – איכותי ומשכיל. זה לא סתם פולקלור, זו הגרסה המשוכללת שלו, שהיא בעצם חוויה תרבותית בוגרת ויוקרתית. לא סתם סרט מצויר, אלא עוד חולייה בשרשרת של אמנות גבוהה, עם ניחוח של תרבות אירופאית אנינה.

אם שלגיה התבסס על אחת מבין אגדות עממיות רבות שנאספו ועוצבו מחדש ע"י האחים גרים, פינוקיו (Pinocchio, 1940), שיצא שלוש שנים לאחר מכן, כבר היה מבוסס על ספר ממש. מדובר ברומן לילדים שכתב קרלו קולודי האיטלקי ויצא לאור בשנת 1883. כמו בשלגיה, גם פינוקיו נפתח בספר, וספרים נוספים ניצבים על המדף – בהם "פיטר פן" ו"אליס בארץ הפלאות". בדומה לשלגיה, לצד הספר ישנו פמוט ונר כדי להזכיר שאנחנו בעצם קוראים עכשיו, לא צופים בסרט באולם קולנוע חשוך. אך מנגד, הספר הפעם מצויר ולא מצולם, כשבחדר המונפש נמצא גם ג'ימיני הצרצר, שמחליק בשובבות על הכריכה, פותח את הספר במידה מסוימת של מאמץ (בכל זאת, מדובר בחרק זעיר) ומדפדף בו עבורנו. לא עוד אריסטוקרטים בתרבות יום א', אנחנו בסוג אחר של סיפור, כזה שקורץ לכל המשפחה ויש לו מספר ברור שממסגר אותו בצורה מצחיקה וחמודה, אבל עדיין מוסרית (הרי ג'ימיני קריקט הוא מצפונו של פינוקיו).

מתוך פינוקיו.

סינדרלה זוכה לטיפול דומה לזה של הנסיכה שקדמה לה – ספר מצולם על קטיפה כחולה זהה, מקושט בציורי עכברים וציפורים, במרכזו נעל הזכוכית האיקונית מוקפת בקשת זהובה. בצד הספר מנעול קטן מזהב, משובץ באבני חן. אין כאן נר, אבל חריץ קטן של אור על גביו הולך ומתרחב בשניות הראשונות של הסרט, כאילו מישהו פתח דלת או הגיף את הווילונות שהסתירו אותו, אותו אור משתקף בכריכה הבוהקת עד שהיא כמעט מסנוורת את הצופים. הווייב כללי הוא של "מחזירים עטרה ליושנה", ובעצם זה נכון – בעשור וקצת שעברו בין שלגיה לסינדרלה (Cinderella), שיצא בשנת 1950, התחילה והסתיימה מלחמת העולם השנייה, שפגעה משמעותית בכלכלה האמריקאית ובפרט בחברת וולט דיסני. החברה הרשתה לעצמה באותה התקופה בעיקר להפיק סרטים מוזיקליים קצרים ששוחררו במקבצים, תוך כדי השלמת הכנסה ביצירת סרטי תעמולה במימון ממשלתי. דיסני הייתה חייבת להראות שהיא עדיין על המפה ומעשיות גרמניות כמובן כבר לא עומדות על הפרק, אבל יש עוד הרבה "אירופה קלאסית" למכור, הרי סינדרלה היא צרפתייה. זה עבד, השתלם בגדול בקופות ואפילו אפשר לומר שהציל את החברה מפשיטת רגל.

סרט הנסיכות הבא היה היפהפייה הנרדמת (Sleeping Beauty, 1959), שאמנם הצליח הרבה פחות אבל היה בעל יומרות דומות. גם לנסיכה הזו יש פתיחה עם דפדוף בספר מצולם, אבל היא נראית קצת אחרת – את הקטיפה הכחולה החליף שולחן ירוק, עליו הוצב ספר בצבע נחושת מקושט לאורכו ורוחבו באבנים טובות. העיצוב שבתוך הספר מזכיר אמנות מימי הביניים, בהתאם לסיפור המתרחש כמה מאות לפני סינדרלה או שלגיה. גישה דומה הייתה בסרט החרב באבן (The Sword in the Stone, 1963), שהתהדר בספר קשיח ומחוספס למראה בסגנון אנגליה העתיקה, עם צירי ברזל כבדים וגילופים של סמלים שונים בהם צלב. הספר עליו מבוסס הסרט למעשה נכתב רק בשנת 1938, גם אם הוא נכתב בהשראת עלילות המלך ארתור.

הרפתקאות איכבוד ומר טוד (The Adventures of Ichabod and Mr. Toad, 1949), המורכב משני פרקים קצרים יחסית מתחיל בצילום של חלון מצויר המציג ספר ופמוט, ואחריו ספרייה עמוסת ספרים, שם המספר מציג את הכותרים השונים ("רובין הוד" ו"שרלוק הולמס", למשל), עד שהוא מגיע למדף עליו ניצבים "סיפורי קנטנברי באנגלית מודרנית" והספר "הרוח בערבי הנחל", המספר על אותו "מר טוד" מהכותרת. העמודים הראשונים מציגים את הדמויות באיורים צבעוניים, עוד לפני שהאנימציה מתחילה. בסיום הקטע הספר נסגר והמספר יוביל אותנו שוב בספרייה למדף של "איכבוד קריין או: האגדה על סליפי הולו" (הסיפור הזה פחות חמוד ועליז, אז במקום איורים העמוד הראשון כולל מפה).

התערערות הספר מול הסרט: ספרים נגישים וחידושים קולנועיים

הספר המצולם של ספר הג'ונגל (The Jungle Book, 1967) קצת יותר נגיש – למרות רקע הקטיפה הכחולה האייקוני, זה "סתם" ספר שנראה כמו משהו שילד בסיקסטיז יכול לקנות בחנות. כיתוב מודפס באותיות פשוטות, עיטורים פשוטים ומבריקים למחצה על הכריכה, בלי שום נחש מגולף עם עיניים מאבני חן או משהו כזה. כך היה גם עם רובין הוד (Robin Hood, 1973), שלא ניסה לחקות את סגנון ההדפסה המיושן של תקופת התרחשות הסרט אלא הציג ספר רגיל ואפילו עם טוויסט נוסף – בעוד הספר הציג איורים של בני אדם בלבוש תקופתי, המספר הוא בכלל איור קטן של תרנגול פייטן. המצלמה מתקרבת לאיור הזה בדיוק, שמתחיל לזוז ולספר על הגרסה השונה מעט של החיות על אירועי יער שרווד – כלומר, הספר והסרט לא באמת קשורים זה לזה. התרנגול מתחיל לשוטט לו בתוך הספר, ששורותיו נעלמות ועל הנייר העבה מופיעות דמויות נוספות של חיות מואנשות, עד שגם רקע הנייר נעלם והסרט מתחיל.

מתוך הרפתקאותיו של פו הדב.

ב-1977 במאי רובין הוד, וולפגנג רייתרמן (Reitherman), חזר ושכלל את הטריק הזה עם הרפתקאותיו של פו הדב (The Many Adventures of Winnie the Pooh), שם הגבולות בין הספר והסרט מטושטשים לחלוטין. הדמויות מופיעות לראשונה לא כציורים אלא כבובות בחדר ילדים, דומות לאלה שהיוו השראה לספר המקורי, ביניהן מונח ספר ילדים דק ופשוט. הספר מחבר בין הסיפורים הקצרים שבסרט אבל גם מקצר תהליך בתוך הסיפורים עצמם (המספר מכריז "ואז עבר זמן" ומדפדף כמה עמודים קדימה). חידוש משמעותי נוסף הוא שפו וחבריו מודעים להיותם חלק מספר: הם מטיילים על שורות האותיות, משוחחים עם המספר, שאפילו מציל את טיגר כשהוא מסובב את הספר ברגע הנכון. כמו באיכבוד ומר טוד, או סרטי מקבצים אחרים של דיסני מתקופת המלחמה שהשתמשו באופן דומה בחוברת שירים, הספר מאפשר לדיסני לאחד כמה סיפורים קצרים לסיפור אחיד שאפשר למכור כסרט באורך מלא. פו הדב הורכב משלושה סרטים קצרים יותר שכבר הוצגו בעבר, שנתפרו יחד בעזרת קטעי הקישור החמודים.

החופש שצברו דיסני מהיתלות בדימוי של ספרי איכות הגיע לשיא בסוף שנות השבעים, כשדיסני הפסיקו לפתוח את סרטיהם בספרים או עם מספרים, והעדיפו גישה פשוטה יותר – פתיחה בשיר, או פשוט בהתרחשות סטנדרטית. אחרי תקופה ארוכה של דשדוש בקופות ובביקורת הגיע בת הים הקטנה (The Little Mermaid, 1989), הסרט שהפך שוב את דיסני לאולפן האנימציה הגדול והחשוב בעולם והתחיל רצף שמכונה היום "הרנסנס של דיסני". הסרט נוצר מתוך כוונה מודעת ליצור סרט נסיכות "כמו פעם", ובכל זאת לא תמצאו בסצנת הפתיחה שלו שום ספר המונח על בד יוקרתי. זה לא אומר שהסיפור איננו ממוסגר כבר בתחילתו – הדמויות הראשונות המופיעות בו הם מלחים בסירה, ששירם נפתח בשורה "I'll tell you a tale of the bottomless blue" – שיר המדמיין את חייהם הקסומים של בני ובנות הים במצולות, אלה שנראה בעצמנו בעוד רגע. זאת לא הפעם האחרונה שזה יקרה – בפוקהונטס (Pocahontas, 1995) השיר הראשון הוא של האנגלים החולמים על "העולם החדש" ואוצרותיו, בעוד בלשבור את הקרח (Frozen, 2013) מתחילים עם שירם של מוכרי הקרח, המזהירים מפניי הסכנות שצופן "הלב הקפוא".

הלהיטים הבאים של דיסני, היפה והחיה (Beauty and the Beast, 1991) ואלאדין (Aladdin, 1992), נפתחים עם הצגת האגדה שהיא הבסיס הסיפורי להרפתקאה הקלילה והפוסט מודרנית באופייה שנראה בקרוב. הראשון משתמש בחלונות ויטראז' (מצוירים, לא מצולמים) מלווים בקריינות, המציגים את הנסיך והקללה שהוטלה עליו. בסוף הסרט יופיע חלון חדש עם דמויותיהם של הזוג האוהב. הסרט השני מצדיע לעברו של הסיפור כפולקלור כאשר המספר מופיע על המסך כרוכל שמחרטט את הלקוחות, כדי למכור להם חפצים עתיקים ומופלאים. אחרי כמה סיפורים כושלים הוא מוציא את היהלום שבכתר – מנורת הקסמים, ואת הסיפור המופלא שמאחוריה. כמה שנים אחר כך, הרקולס (Hercules, 1997) נפתח עם קריין המדבר בפאתוס רב על יוון העתיקה בהיכל חשוך מלא פסלים ועתיקות, עד שקבוצת נשים המאוירת על כד מוחה על הטרגיות בקולו של המספר. "אנחנו ניקח את זה מכאן", הן מכריזות ומשתלטות על הסיפור בשירה. אם פו הדוב וחבריו נעזרו במספר, המוזות, המופקדות על האמנויות וסיפור הסיפורים, מתנגדות לו ולגישה האקדמית והכבדה, שהלמה יותר סרטים כמו שלגיה. הן לוקחות את הסיפור לידיהן ומספרות אותו כרצונן – כלומר, בצורה כיפית וקלילה הרבה יותר, כמו הסרט עצמו שהופך את הטרגדיות של המיתולוגיה היוונית לקומדיה מטורפת עם השראה מסרטי גיבורי על וספורט.

שנות האלפיים: מודעות עצמית ושבירת הקיר הרביעי

בשנות האלפיים דיסני היו מאוד חזקים במודעות עצמית ושבירת הקיר הרביעי (חזקים פחות ביצירת להיטים, אבל זה סיפור לפעם אחרת). עם סיום תקופת "הרנסנס של דיסני", החברה ביקשה פתאום דווקא להתנער מהאלמנטים שהיו מזוהים עימה. אחת הסיבות לכך הייתה שרק (Shrek), הלהיט ההיסטרי של החברה המתחרה דרימוורקס משנת 2001, שהפך גם לזוכה הראשון בקטגוריית סרט האנימציה באורך המלא החדשה של האוסקר. הסרט עקץ ואפילו ריסק את כל האלמנטים המזוהים עם החברה – והוא כמובן נפתח עם ספר, שאחרי שחשף את הקללה בבסיס הסיפור הופך לנייר הטואלט של המפלץ שרק, שקורא את הספר בשירותים, מסתבר.

סרטי דיסני החדשים של אותו העשור כבר לא נתלים בתרבות הגבוהה של הספרים העתיקים, אלא הספר הנפתח מנוכס למותג של דיסני, והסרטים מתייחסים לפתיחה הקלאסית שאפיינה אותם בהומור, בהתנגדות או באהבה. כך למשל, הסרט צ'יקן ליטל (Chicken Little, 2005), שנוצר כולו באנימציה ממוחשבת והיה הראשון של החברה שנוצרה לו גם גרסת תלת מימד נפתח כשהמספר מתקשה להחליט מה תהיה הדרך הכי טובה להתחיל. אחת ההצעות היא ספר, אבל זו נפסלת מיד בטענה שהיא "קלישאתית מדי". מחווה אוהבת יותר תמצאו בכוכב המטמון (Treasure Planet, 2004), עיבוד מד"בי ל"אי המטמון" הקלאסי. מספר בעל קול עמוק ודרמטי מגולל סיפור של ספינה ופיראטים, כשמאחורי הספינות המפוארות מופיע ראשו של ילד – הגיבור שלנו – שנחשף לעלילה המושכת בספר הולוגרמות עתידני. אמו של הילד מכריזה כי הסיפור שבספר הוא רק אגדה, אך הילד מתעקש – "אני יודע שזה אמיתי".

מכושפת (Enchanted, 2007), שמתחיל מצויר והופך לסרט מצולם בהמשך, עושה טריק דומה כשהוא הופך את הספר עצמו לקלאסי פחות. הפתיח הסטנדרטי של דיסני, עם הטירה הקסומה, נגמר בקלוז-אפ על אחד החלונות בטירה, שם מסתתר מעמד קטן ועליו, איך לא, בד קטיפה כחול וספר. הספר נפתח וחושף תמונות פופ-אפ (Pop-up) מושקעות מנייר (ספוילר – זה לא באמת נייר, זו אנימציה. חבל, כבר התחלתם, תשקיעו בנייר מקופל). רוחות חג המולד (A Christmas Carol, 2009), פו הדוב (Winnie the Pooh, 2011) והנסיכה והצפרדע (The Princess and the Frog, 2009) התחילו גם הם עם ספרים, כשהאחרון לוקח זווית קצת אחרת – הוא אמנם מתחיל בספר, אבל הופך אותו ממסגרת לאמצעי בתוך העלילה: אמא של הנסיכה טיאנה היא שמקריאה מתוכו את סיפור האגדה של הנסיך שקולל והפך לצפרדע לבתה הקטנה ולחברתה שארלוט, לה הספר שייך. בהמשך הסרט תשוב טיאנה לאותו חדר כשתפגוש את הנסיך-צפרדע האמיתי, והיא תשמש בספר כדי להרביץ לו ובהמשך כדי להבין כיצד להסיר את הקללה – מה שרק יסבך אותה ואת הנסיך עוד יותר.

למעשה, הדוגמה האחרונה מסרטי האנימציה של דיסני שהשתמשה באופן מובהק בטכניקת "מספרים את האגדה ואז את הסרט" הזאת היה פלונטר (Tangled, 2010), שהיה אמור במקור להיפתח עם ספר אבל לבסוף קיבל קריינות בלבד. במקרה זה היה צורך להציג את הרקע לסיפור במהירות גם למי שמכיר את האגדה המקורית, כיוון שנעשו בה שינויים והרחבות שיסבירו למה, בעצם, נחטפה הנסיכה התינוקת למגדל גבוה. המספר, יתברר לנו בסוף הסרט, הוא הגנב שימצא את רפונזל ביער בהמשך הסרט ויתאהב בה, כשבסצנה האחרונה הספר המטאפורי נסגר כשרפונזל עצמה מתערבת בקריינות שלו ומתקנת אותה.

מואנה (Moana, 2017) נפתח באגדה מונפשת בסגנון ייחודי, שבהמשך מתברר שמסופרת בקולה של סבתא של מואנה, המגוללת אותה באוזניי הילדים – בניגוד לרצון בנה, מנהיג הכפר. המקרה הזה מעניין כי האגדה במואנה איננה שאובה באופן מדויק מאגדה מסוימת, אלה היא חיבור בין מספר אגדות ותרבויות פולינזיות שדיסני הרכיבו לסיפור אחד. גם בערוץ דיסני הטלוויזיוני לא נשארו חייבים, ואת הסרט "היורשים" (2015), שמציג דמויות חדשות ומומצאות של צאצאיהם של גיבורי ונבלי דיסני הקלאסיים, פותחת אגדה המסופרת מטאבלט במקום ספר.

מתוך מואנה.

גם אם דיסני מעדיפים היום סצנות פתיחה אחרות, הם ממשיכים להתייחס לסגנון הישן דווקא בסרטי הלייב-אקשן שלהם, שכל מהותם היא "לשחזר" את הקסם של המקור הקסום ולהצדיע לו שוב ושוב ושוב. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ספר הג'ונגל (The Jungle Book, 2016), שם הספר המקורי מהסרט המצויר מופיע שוב, על רקע הקטיפה כמובן, בכתוביות הסיום. כשהספר נפתח הוא מציג את סביבת המקדש של המלך לואי, כפי שהיא מופיעה בסרט החדש, שמתרוצץ בה ושר. הדפים מתחלפים וחושפים עוד דמויות וסביבות מהסרט, בעוד השחקנים מוצגים לצד איורים דו-מימדיים פשוטים המודפסים לכאורה בספר. מפגש מושלם של ישן וחדש, דיגיטלי ואנלוגי, נייר ומחשב.

דיסני כבר לא מתיימרים היום למכור את עצמם כיצירה ספרותית שהגיעה בטעות למסך הגדול. אין לה כל כוונה לנסות ולמשוך צופים מרקע עשיר ומיוחס, היא כבר לא צריכה אותם. דיסני היא כבר לא חברה חדשנית שהאליטות דוחות, היא אחד מאולפני הקולנוע ותאגידי הבידור הגדולים והחשובים בעולם. כשהיא פותחת סרט עם ספר נפתח, היא כבר לא מנסה לקרוץ לקהלים אחרים – היא מצדיעה לעצמה. אך מעניין לראות שדיסני שמרו על הנוסחה הבסיסית לאורך השנים, והשתמשו בדרכים שונות ומעניינות כדי לחבר בין יצירותיה לבין מסורות של ספרות ופולקלור מהעולם כולו ובין הכאן והעכשיו – כלומר, שנות האלפיים בארה"ב. דיסני היא כבר לא סתם מדף ספרים, היא מפתח לתרבויות זרות עבור ילדים מערביים (וכאלה שלו), שמתרגמת לאמריקאית מעשיות מסורתיות וספרי ילדים עד שאלה כמעט ונבלעות לגמרי בתוכה.

מאמרים נוספים